לאורך כל שנות פעילותה של מחתרת לח”י היו לוחמיה נרדפים ומבוקשים על ידי הבריטים. רבים נכלאו בבתי הסוהר ומחנות המעצר השונים בארץ ובאפריקה. כל אסיר או עציר של מחתרת לח”י לא שקט ולא נח מחיפושיו אחר הדרך להימלט ולצאת לחופשי. 26 בריחות נועזות נרשמו בהיסטוריה של לח”י. חברי מחתרת לח”י הנמלטים לא נחו בביתם אלא חזרו להילחם ולהמשיך את מאבקם על שחרור המולדת וחרות העם. הבריחה לחזית הייתה עבור כל לוחם לח”י צו מחייב.

יצחק שמיר, חבר מרכז לח”י, קיים ציווי זה וברח פעמיים ממחנות המעצר. שמיר היה “הסנונית הראשונה”, ראשון הבורחים מבין חברי לח”י, אחריו ברחו 21 לוחמי לח”י מלטרון דרך מנהרה. לאחר מכן היו בריחות נוספות ונועזות. כל  הבריחות יכולות להיות בסיס מפואר לסרט קולנוע או סדרה טלוויזיונית.

יצחק שמיר היטיב להסביר את הבריחות לחזית:

“בריחות מבתי סוהר ומחנות ריכוז הן בנות לוויה קבועות של כל מלחמת חרות.”

“הפורצים מחומות בתי הסוהר ומגדרות התיל של מחנות המעצר, ביטאו בבריחותיהם את הרצון העברי לחופש שלא ניתן לדיכוי ונתנו דוגמא ומופת לנוער ולצבור היהודי כולו, כי במסירות ובהעזה אפשר לנפץ כל מכשול ומעצור בדרך למטר.”

“הבורחים מבתי הסוהר לא נמלטו על מנת לשפר תנאי חייהם, שברוב המקרים לא היו קשים מנשוא. היו ימים אשר בהם המקום הבטוח ביותר להישאר בחיים, היה בית הסוהר, אך אסירי המחתרות מאסו ב”בטחון” זה. שאיפתם הייתה להצטרף לחבריהם הלוחמים בחזית, כדי להגביר את המלחמה ולקרב את שעת השחרור. דרכם של הבורחים הייתה רצופת סכנות אין ספור, בשעת הבריחה ולאחריה, ואם כי כמה מהם מצאו את מותם מכדורי אויב, לא נרתעו חבריהם שנשארו בכלא, והמשיכו בניסיונות הבריחה, כדי להגיע לחזית ולהחליף את “בטחון” הכלא בסכנות החזית.”

“כל פריצה מהכלא עודדה והפיחה תקווה חדשה בלבבות הלוחמים, וריפתה את רוחם של האויבים המשעבדים.

כך הזרימו הבריחות לשורות הלוחמים תגבורת יקרה וחשובה, וללבות הלוחמים עידוד ורוממות רוח לא פחות יקרים וחשובים.

סיפורי הבריחה הם סיפורים מימים עברו, אך יש ויש בהם לקח מופת לימים יבואו.”

(דבריו של שמיר לקוחים מתוך ההקדמה לספר “כך ברחנו לחזית” – לקט של 36 סיפורי בריחות של לוחמי המחתרות בימי השלטון הבריטי, בהוצאת המדרשה הלאומית והוצאת יאיר, 1988.)