כ"ו בכסלו תש"ד, 23 בדצמבר 1943.
הבורחים
כלא ירושלים שימש עד מלחמת העולם הראשונה כאכסניה לעולות רגל רוסיות כחלק מהמתחם הנקרא “מגרש הרוסים”. מראשית תקופת המנדט שימש ככלא לאסירים פליליים וביטחוניים.
בכלא זה היו כלואים כמה וכמה אנשים מארגון לוחמי חרות ישראל (לח”י), וביניהם יעקב אליאב (ישקה לבשטיין) שכינויו בלח”י היה “אביאל”. אליאב נתפס ברח’ דיזנגוף 30 ביום 27 בינואר 1942. אסיר נוסף היה משה בר-גיורא, שכינוי בלח”י היה “ישראל” . הוא נתפס ביום 1 במאי 1942. משה, שהיה חשמלאי מומחה, נפל לאחר מס’ שנים, בפעולה בבתי הזיקוק בחיפה ביום 1 בנובמבר 1945, שנכשלה.
בריחה מתוחכמת
מיד עם הגעתו לכלא ירושלים החל ישקה לתכנן את בריחתו צעד אחרי צעד. בשלב הראשון הצטרף כעוזרו של חבר אצ”ל רפאל סבן. סבן היה עמיתו של ישקה בסניף אצ”ל בירושלים והיה אחראי על סיתות המצבות לחללים הבריטיים והכנת הצלבים על קבריהם. עבודה זו נעשתה בחצר הכלא שהייתה שמורה פחות.
עם שחרורו של רפאל סבן מן הכלא הפך ישקה לאחראי על סיתות המצבות והכנת הצלבים. בשלב הבא הצליח ישקה לקבל מעמד של רב”ט שהיה מאפשר לו חופש תנועה רחב יותר בכלא. ההמלצה לדרגה ניתנה ע”י קצין יהודי וקצין ערבי שישקה דאג “לשכוח” בידיהם עטים נובעים יקרי ערך. אט אט נוצר אמון גם בין מפקד הכלא וילסון ובין ישקה וזאת לאחר שהאחרון דאג לתקן חינם מכשירי חשמל ולסייע לבתו של וילסון לפתור תרגילים בטריגונומטריה בהם התקשתה.
מאחר ותחביבו של וילסון היה גידול ציפורים, הציע לו ישקה להכין כלובים עבור הציפורים שגידל. ווילסון הסכים בהתלהבות. ישקה הצליח לגייס את משה בר גיורא כעוזרו, ויחד הם החלו להכין, לצבוע ולהתקין תאורה בכלובים לשביעות רצונו של וילסון.
לקראת חג המולד בסוף שנת 1943 קשר ישקה שיחה עם וילסון והציע לו לקשט את עץ האשוח שיוצב בצריף מגוריו. הצריף שכן סמוך ומחוץ לגדר הכלא, וממנו לחופש נמתחה רק גדר פשוטה על גבי סוללת עפר.
ממחסן החשמל של הכלא השיגו השניים חוטים, נורות ואביזרים שונים, ואילו את השנאי הדרוש דאג ישקה לרכוש בעזרת אחד הסוהרים אוהדי המחתרת.
כהכנה לבריחה דאגו השניים לגדל בהסתר, מתחת לכובעי האסירים, בלורית נאה, לתפור בגדים אזרחיים ולייצר סוכריות שוקולד רוויות בסמי שינה כדי לטשטש את ערנותם של שומריהם.
יום לפני חג המולד, ב- 23 בדצמבר 1943 בשעות אחר הצהריים, ישקה ומשה נפרדו בהתרגשות מחבריהם לתא ויצאו בלווי שוטר חמוש ברובה צייד לצריף המגורים של וילסון.
ברשותם היו, פרט לכלי העבודה ואביזרי החשמל, גם סוכריות השוקולד עם סמי השינה, והם עודדו את השוטרים לטעום מהם. השוטרים הורגלו שהשניים נעלמים מעת לעת מעיניהם, נעים בזריזות מחדר אחד למשנהו תוך שהם ממתינים לשקיעת החמה לביצוע הבריחה.
למזלם, הצריף היה ריק משום שמשפחתו של וילסון שהתה בכנסיה. משנוכחו שהשומרים אינם נרדמים כמצופה החליטו השניים לשנות גישה.
יעקב ישקה אליאב מספר על מהלך הבריחה בספרו “מבוקש”:
"לאחר שעשינו כבר כמחצית השעה בחשכה, אמרתי למוישל'ה: עכשיו יש לברוח. לשני השוטרים אמרתי שעלי לקבוע את חוט החשמל על התקרה בחדר הפנימי, הוא חדר המיטות, כדי להעביר משם את החשמל אל האשוח וזו עבודה מסובכת מאד, הוספתי. אם הם לא יעזרו לי, לא אוכל לגמור את העבודה בשביל המנהל מבעוד עת, והאשמה תחול על ראשם.
הסוהרים נבהלו מאד ואמרו שיעזרו לי בכל. בחדר הפנימי, הוא חדר המיטות העמדתי שני כסאות, ואמרתי להם לעמוד עליהם. קשרתי את החוט לקצה העליון של הרובה של כל אחד משניהם, והם עמדו ורוביהם כלפי התקרה כמצמידים ברוביהם את החוט אל התקרה..."
"...בעוד הם עומדים על הכסאות ומוישל'ה לידי התחלתי אני לגלגל את החוט אחורנית, וכך עברתי מן החדר הפנימי אל חדר האורחים תוך שאני בודק את מתיחותו של החוט וצועק אל שני הסוהרים שלא יזוזו ויחזיקו היטב בחוט כלפי התקרה לבל יקבלו מכת חשמל חלילה...
משהגענו למרפסת קשרתי את החוט אל אחד מעמודי המחיצה כדי שלא יחושו הסוהרים בשום הרפייה בחוט ולא יבחינו בשום מעשה בלתי שגרתי מצדנו. עוד אני עומד על המרפסת וצועק אליהם שוב שלא יזוזו, כי עוד מעט אני בא אליהם, וכבר אני עובר בקפיצה את הגדר ונמצא מאחורי הכנסיה הרוסית. אני פונה שמאלה ומוישל'ה אחרי פונה ימינה."
מחוץ לכתליו של בית הסוהר
השניים נמלטו וקבעו להיפגש ליד מאפיית “ברמן” במאה שערים. לאחר שעבר את הגדר יצא ישקה לכיוון בית החולים הממשלתי במגרש הרוסים והלך סחור סחור דרך שכונת מוסררה לעבר מאה שערים. ליד בית הספר לבנות של “המזרחי” ברחוב החבשים, לאחר שהחליף את בגדיו, זוהה ישקה ע”י אחד השוטרים שהאיר על פניו בפנס. ישקה נמלט במהירות תוך שהשומר יורה בו פעמיים ברובה צייד. הוא טיפס על גדר, קרע את בגדיו ונפצע אך המשיך להימלט והשוטר ומלויו, כולל כלבי גישוש, איבדו את עקבותיו. ישקה הגיע לדירת אחת מחברות המחתרת ואבי המשפחה נתן לו בגדי בחור ישיבה. הוא המשיך לביתו של משה סגל (כינויו “איתיאל”) – חברו למחתרת, וזה קיבלו בשמחה, האכילו, חבשו ויצא במקומו לנקודת המפגש עם משה בר גיורא.
משה בר גיורא, לעומת זאת, הגיע לביתו של הרב אריה לוין, שכמובן לא יכול היה להסתירו. עם בתו של הרב הלך משה לנקודת המפגש, שם פגש את משה סגל, וזה הביאו גם כן לביתו.
לאחר הבריחה
יעקב אליאב חזר לפעילות המחתרת ובשנת 1946 נשלח למצרים ועסק ברכש ובתכנון מבצעי. בסוף 1946 התמנה למפקד המבצעים באירופה וישב בפריס.
בין מבצעיו: פיצוץ מועדון המושבות בלונדון, מוקש במיניסטריון המושבות, מעטפות נפץ לשרי הממשלה בבריטניה ועוד. הוא נעצר בגבול בלגיה ונידון לשמונה חודשי מאסר.
שב ארצה למלחמת הקוממיות והיה סגן מפקד גדוד 89 בחטיבה 8, בדרגת סגן־אלוף. הוא השתתף בכיבוש בית־גוברין, לכיש, דוויימה, משטרת עיראק־סואידן, פתיחת הדרך לנגב, מיבצע חורב וכיבוש עוג’ה־אל־חפיר.
לאחר הבריחה, משה בר גיורא פעל אף הוא ללא לאות במחתרת. בסניף חיפה תכנן וביצע כמה התנקשויות בבכירי המשטרה והבולשת. משה וחבריו חיו בתנאים קשים. לפעמים גרו חמישה בחדר וכולם סבלו מרעב. אך שום דבר לא יכול היה לשבור אותו. פטריוט בכל נימי נפשו, מפקד וידיד, שתמיד הצטרף אל המְבצעים. כולם כיבדוהו ואהבוהו. לאחר ההתנקשויות, נקרא לשוב לתל־אביב. בתקופה זו חל מפנה בלח”י: מעבר מהתנקשויות למיבצעים גדולים. במרס 1945 השתתף משה בקורס הראשון למפקדים בכירים, פעל תקופת־מה בשרון ונשלח שוב לחיפה כאחראי למבצעים.
לאחר שקמה ‘תנועת המרי העברי’, משה תיכנן פעולה מורכבת לפיצוץ בתי־הזיקוק במטענים מיוחדים בהפעלה חשמלית. בליל כ”ה בחשון תש”ו, 1 בנובמבר 1945 הסתתר, עם שלושה מחבריו, בשטח בתי־הזיקוק. בשעה שחימש את המטענים השתבש משהו והחומר התפוצץ בידיו. הוא נהרג במקום. חבריו הצליחו להימלט כששניים מהם פצועים. משה נטמן בחיפה.
