משה נולד בתל אביב ביום ה’ באלול, תרפ”ד, 4 בספטמבר 1924 לבצלאל וליפה, ולו אחות. בעודו תלמיד בית הספר היסודי נפטר אביו והמצב הכלכלי בבית נעשה קשה ביותר. משה נאלץ להפסיק את לימודיו. יצא לעבוד כמכונאי וסייע לאמו לקיים את המשפחה. הוא היה עלם חמד, בעל מזג טוב, חוש הומור שופע, מחייך תמיד, אופטימי, חברותי ומשרה רוח טובה על סביבתו.

למשה היה ידיד נפש, חיים ריבנבך. הכל עשו יחד, יחד גם הצטרפו ללח”י. עם “שרה” (חנה ערמוני) הם היוו תא שהיה מוכן תמיד לבצע כל משימה. שלישיה זו, בפיקודו של “גיורא” (נחמיה בן תור), אף על פי שהשתייכה למחלקת הפעולות, התגנבה להדביק כרוזים בפרברי תל אביב, אליהם מדביקי הנוער לא הגיעו. אִמו ואחותו של משה בישלו את הדבק והם יצאו להַדבקות רכובים על אופניים.

דירתם, ברחוב יבנה 21 בתל אביב, הייתה למקום מפגש לחברי לח”י. גם חברתו של משה, אסתר, הייתה חברת לח”י וכינויה היה יעל. משה שהצטרף למחתרת כדי ללחום בבריטים, דרש שישתפו אותו בפעולות קרב ומבוקשו ניתן לו. הוא עבר קורסים לנשק וקורס מפקדים ויצא לפעולות. הוא השתתף בפיצוץ גשר נעמן, בהתקפה על תחנת הרכבת בלוד, במסגרת תנועת המרי, ביום 1 בנובמבר 1945, בפעולת החרמת הנשק במחנה הצבא הבריטי בחולון, בשחרור ד”ר אלדד, בפיצוץ מטוסים בכפר סירקין, בהתקפה על בנין הבולשת ביפו, ובפעולות אחרות. כשקרא בעיתון על פעולה שהמחתרת פעלה, היה מתלונן: “מדוע לא לקחו אותי לפעולה?”

משה נפל בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה ביום י”ט בסיון, תש”ו, 18 ביוני 1946.

עם חבריו פרץ לשטח בתי המלאכה והם פוצצו והשמידו את המיתקנים אשר בגלל הציוד הייחודי שהיה שם שימשו את הבריטים לתיקון ולתחזוקת הרכבות במזרח התיכון כולו. הנזק לשלטון היה כבד והפעולה הצליחה. אך בעת הנסיגה עלתה המשאית בה נסעו הלוחמים, על מחסום של משוריינים, שפתחו עליהם באש תופת. 11 מהלוחמים נהרגו. 23 נשבו, ביניהם ארבע בחורות, ומתוכם שמונה פצועים. חברתו של משה, אסתר, שהשתתפה בפעולה, מצאה אותו הרוג בתוך המשאית בטרם נלקחה משם בכוח על ידי שוביה. בקטל זה נפל גם חברו הטוב, חיים ריבנבך (“פתחיה”). בכך התקיים הפסוק: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

משה נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה ביחד עם 10 מחבריו.