ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה

התקפת בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה ב־17 ביוני 1946 היתה אחת הפעולות הגדולות שבוצעו על ידי לח"י. היא נעשתה במסגרת המאבק של תנועת המרי העברי והייתה חלק משורת פעולות של שלוש המחתרות בארץ שנועדו לחבל בצורה משמעותית בתשתיות ואינטרסים חיוניים לממשל וצבא הבריטי, ובמקרה הזה – לפגוע בצומת העצבים של קווי התחבורה של הבריטים במזרח התיכון ולהרוס את הקטרים החונים שם. 44 לוחמי ולוחמות חרות ישראל השתתפו בהתקפה, שהשיגה את יעדיה בהצלחה רבה, אך בה בעת המחיר ששולם עבורה היה גבוה מאוד – 11 הרוגים בפעולה עצמה ו-23 לוחמים ולוחמות שנתפסו על ידי הבריטים (שניים מהם נפלו מאוחר יותר בפריצה מכלא עכו) – מחלקה שלמה מטובי הלוחמים שיצאה מכלל פעולה.

ההכנות לפעולה ארכו שבועות, שבמהלכם נערכו תצפיות ובדיקות שונות. מפקד הפעולה, בן־עמי יולוביץ – "בועז", בחר את הלוחמים והלוחמות בקפידה – הצוותים שהוקמו כללו חוליות של מניחי מוקשים, חבלנים, יחידת התפרצות במדי שוטרים – חמושים בתת־מקלעים – וקבוצת חיפוי למקרה שיתפתח קרב. הפעולה היתה מסוכנת במיוחד, שכן בתי המלאכה היו מוקפים מכל עבר בעמדות בריטיות – משמאל שדה תעופה צבאי, ממול – מחסני הצבא הבריטי ובתי הזיקוק, שבהם חנו כוחות צבא בריטיים, בקרבת מקום – משטרת קריית חיים ובדרך הנסיגה – מחנות צבאיים ומכוניותיה המשוריינות של המשטרה הניידת בשפרעם.

ביום הפעולה, יולוביץ תדרך את הלוחמים ומסר להם את סיסמת הקרב: "חבל באוייב". בערב עלו הלוחמים במלוא תחמושתם על משאית. חיים אפלבוים – "אלימלך", שהשתתף בפעולה, נתפס ונפל בפריצה מכלא עכו, ניצל את מאסרו על מנת לכתוב את המאורעות של אותו לילה והבריח אותן החוצה מהכלא. הן התפרסמו בספר "ובכל מאודם", שם הוא מתאר את שאירע בזמן הפעולה:

"חוליה אחר חוליה, לפי התפקידים, עולים אנו למכונית. ראשונים עולים החבלנים. הם יצטרכו לזנק האחרונים מתוך המכונית. תפקידם אך לחבל, לפוצץ ולהרוס. לפניהם תתקדמנה יחידות התפרצות וחיפוי, אשר תפקידן 'לנקות' את השטח מהאוייב. לכן: החבלנים ראשונים הם, בעומקה של המכונית. אחריהם עולה יחידת החיפוי. ואחריהם – בפתח המכונית ממש – יחידת ההתפרצות. אלה לבושים מדי משטרה בריטיים וחמושי תת מקלעים ורימונים. עליהם לפרוץ את שער בית המלאכה ולהתגבר על… השומרים על השער.

"המכונית זזה. צפופים יושבים אנו בתוכה. מסתכלים איש ברעהו. הדמויות נראות אך במטושטש. במוח חולפת המחשבה: 'מי מאיתנו לא יחזור?' הפעם ודאי כי ייפלו רבים מאיתנו. אולם פעולה זו, שאנו עומדים לבצע הערב – ערכה רב מכמה בחינות: הנזק הכספי שייגרם – גדול ופעולה זו תהיה שלב נוסף במטרת התקפותינו: לשתק את תחבורת הרכבות בארץ, תחבורה המשמשת את השלטונות הצבאיים בהעברת אספקה, ציוד וצבא בין בסיסיה בארץ ישראל לבין בסיסיה בארצות השכנות. אנו לוחצים איש את יד רעהו ומאחלים הצלחה זה לזה… עוד מעט ונגיע. עוד מעט נהיה באש הקרב" (עמ' 13-14).

 

קטע מיומנו של אפלבוים, בו כתב על הפעולה והמשפט. היומן נכתב על נייר טואלט, הוברח החוצה ופורסם ברבים

בדרך לבתי המלאכה הונחו מוקשים ונחסמו דרכים. לאחר שהגיעו לשטח בתי המלאכה, שני לוחמים יוצאים והולכים בהליכה טבעית ורגילה על הכביש המוביל לשער. המטרה בקרב זה אינה לפגוע בנפש, אלא רק ברכוש וכוונתם להגיע לשער ולצוות על השומרים לפתוח אותו. השומרים ליד השער, נוטרי רכבת ערבים, שואלים לזהותם והם עונים באנגלית כי הם ידידים. אולם השומרים חושדים בהם ופותחים עליהם באש.

חוליות הלוחמים הסתערו עליהם והבריחו אותם. לאחר מכן הם פוצצו את השער ונכנסו למתחם בתי המלאכה. למרות שגורם ההפתעה אבד, הניחו הלוחמים את מטעניהם מתחת לקטרים, לקרונות, לגשרים המסתובבים וליד ציוד אחר – וכל זאת תחת מטחי אש אוייב. פיצוצים אדירים הרסו את הבניין רב הממדים וחלק ניכר מהרכבות שנמצאו בו.

"'הנסיגה תהיה קשה ובעיקר – לחצות את הכביש' עוברת מחשבה במוחי. נשמעות שריקות קצרות, לסמן לאנשים את כיוון פתח הנסיגה. מספר אנשים מתקדמים לעומתנו. אנו מכוונים את נשקנו ושואלים לסיסמה. הם עונים כראוי. אנשינו הם. קבוצה אחר קבוצה מתאספים לידינו. אנו מתפקדים. שניים מאיתנו נפלו: אריה ופתחיה. אולם חסרים עוד מספר אנשים ואין לסגת מהמקום מבלי לברר את אשר קרה להם, שמא פצועים הם ואינם יכולים להגיע אלינו. מפקד הפעולה שולח חוליה אחת לחפש את החסרים… החוליה חוזרת לבתי המלאכה. אנו שוכבים בעמדותינו ומצפים בחרדה. 'שמא נפלו אף הם'? אחר כעשר דקות חוזרת החוליה המחפשת ומביאה את החסרים. מרעש ההתפוצצויות לא שמעו את אותות הנסיגה. הוקל קצת על הלב" ("ובכל מאודם", עמ' 16-17).

איסוף הלוחמים לנסיגה ארך זמן רב מדי. לבסוף, כאשר נסוגו במשאית שהמתינה להם, נתקלו הלוחמים במארב בריטי. טנקים חסמו את הכביש ומשלושה כיוונים המטירו חיילים בריטים אש בלתי פוסקת על הלוחמים הרבים שהיו לכודים בתוך המשאית. חלק מהלוחמים קפצו מהמשאית והשיבו אש. תשעה לוחמי מחתרת נוספים נפלו במארב זה ורבים נפצעו בו.

"אור הזרקורים הופנה אלינו. במכונית מוטלות גופות על גבי גופות. בחלקם הגדול – מתים, בחלקם – פצועים קשה. רובם – תת המקלעים והאקדוחים בידיהם. כך לחמו באוייב וכך נפלו. שקועים הם בשלולית דם בעומק אצבעות אחדות והדם ניגר ומטפטף על הכביש. שם, על הכביש, מוטלים עוד חברים הרוגים ודם נגע בדם… הזעקות נדמו. עיני האוייב מביטות אלינו. בולשות הן, מחפשות הן. רוצות הן לראות את הפחד מבצבץ מעינינו. השפתיים מתהדקות. מחניקות את קריאות הכאב. עברו רגעי התדהמה הראשונים מן המכה אשר הוכינו. לא עוד אנשים מוכים. שוב אנו לוחמים עברים גאים, המכירים ויודעים את דרכם, היודעים את האוייב, המכירים בצו המלחמה ובקרבנות שהיא דורשת. שוב לא יישמע האוייב אנקת כאב!" ("ובכל מאודם", עמ' 19, 23).

הנופלים בפעולה

בינתיים, בגוש דן, מחכים אנשי לח"י לשמוע מה היה בפעולה. יעקב בנאי – "מזל", מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י, מספר בספרו "חיילים אלמונים", כיצד האזין בלילה לתחנות רדיו שונות, מקווה לשווא לשמוע משהו אודות הפעולה. בעיתוני הבוקר מופיעה ידיעה קצרה על כך שהתפוצצויות עזות נשמעו באיזור המפרץ והוא מבין כי הפעולה בוצעה וממתין לבואם של הלוחמים. נקבע שעל החוזרים להתייצב בכניסה לגן מאיר בתל אביב ביומיים לאחר הפעולה, החל מהשעה 10 ולאחר מכן כל שעתיים. ב-10:00 לא מופיע איש. ב-12:00 מופיע לוחם אחד – דב ברמן – "עוזי". בנאי כותב:  

"הינהו המבשר: אחד, יחידי, חיוור, רועד, רצוץ… ובפיו החמור מכל האפשר: הרוגים, פצועים, כולם… נאסרו… הוא בנס לא נפגע, אך הפגיעה בנפשו נשארה עד יומו האחרון, כשנפל בקרב נגד הערבים על ירושלים… חזר גם דיל הפצוע קשה. שניהם קפצו מהמכונית והצליחו לזחול ולהתרחק ממקום הטבח. את דיל מצאה לפנות בוקר נילי (חנה מרפיש) כשהוא שוכב ליד שיח בתוך שלולית דם וישן ובידו מחבק חזק את ה'טומיגן'. עוד פצועים אחדים, ובתוכם ברוך קוטליצקי, דני הקטן – שרה (חנה ערמוני) ונילי מצאו מקלט בכפר אתא. הבריטים היו בטוחים לאחר הטבח והמאסר שבכל הסביבה לא נותר עוד אחד מהמשתתפים ולא יצאו כלל לערוך חיפושים… מחלקת הפעולות של לח"י ספגה מכה מחרידה. והמלחמה נמשכת. הצו הוא: להקימה מחדש. והיא קמה" (עמ' 450-451).

23 לוחמים ולוחמות נתפסו על ידי הבריטים והועברו לתחנת המשטרה בקריית חיים, שם סירבו לענות לחוקרים ולחשוף את שמותיהם ומקום מגוריהם. לאחר החקירות הראשוניות, הפצועים רוכזו בחדר אחד והבריאים – בחדר אחר.

הלוחמים שנשבו בפעולה

"זו פעם ראשונה מאז המקרה [ש]אנו שוב ביחד. יש רצון להחליף כמה מילים. לנחם איש את רעהו. אולם אסור, יש אוזניים לכותל. ולנחם בעצם אין צורך. רואה אני גם בעיני האנשים: אמנם הוכינו, אך רוחנו איתנה. איתנו גם חברה אחת. שלוש האחרות שוכבות בחדר השני, פצועות קשה… מסתכל אני ביעל. חברה נהרג. היא קרבה אלי ומספרת. לא! אין היא בוכה. בשקט היא לוחשת, וכל לחש חותך בלב. כל לחש – קריאת מלחמה ואמונה בנצחון… היא משתתקת. היש לנחמה? לא. אין היא צריכה לתנחומים. 'טוב, לפחות, שאתם בחיים'. כן, כיצד קרה שנשארנו בחיים? כיצד קרה ששנים עשר מאיתנו לא נפגעו? הן מטר האש היה כה כבד, כה מרוכז. אנו מביטים סביבנו. כולנו – בגדינו אדומים. כאילו עלינו זה עתה ממרחץ דמים. אכן! מרחץ דמים!… דמויות הנופלים עוברות לנגד העיניים. חסונים, אמיצי לב, עזי רוח. עזבו בית אמם, הלכו לקנות חרות למולדת, חופש לעמם – בדמם, במותם… ועולות וצפות ההרגשות: 'המלחמה קשה היא. אכזרית. ממושכת. רבים יהיו הקרבנות, רבים. רבים יעלו לגרדום. אולם זהו צו ייעודנו. קיבלנוהו ונמלאנו'" ("ובכל מאודם", עמ' 28-29).

בבוקר, למחרת הפעולה, הם הועברו למעצר זמני בקישלה. למרות שהיו מזועזעים מכל אשר עברו, הם החליטו לשמור על רוח איתנה ומאוחדת ולשיר. זאת עשו גם לאחר ארבעה ימים, בעת שהועברו מהקישלה לכלא עכו, ואף בתוך הכלא.

ב־12 באוגוסט 1946, כמעט חודשיים לאחר הפעולה, נפתח המשפט. העצורים הובלו אליו במשאיות תחת שמירה כבדה, פן ימלט אחד מהם. שם גם נפגשו העצורים והעצורות לראשונה מאז היום שאחרי הפעולה.

משתתפי הפעולה מובלים למשפט

הלוחמים החליטו להפריע למהלך הדיונים ועם תחילת המשפט קם אחד מהם והצהיר: "אנו לוחמים שנפלנו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבנות להתעללות – ולא משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט, ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה!" לאחר מכן, משניסו השופטים להמשיך במשפט, קמו הלוחמים והלוחמות ופצחו בהמנון לח"י – "חיילים אלמונים" – וכך המשיכו ושרו בכל פעם שהבריטים ניסו לנהל את המשפט.

 למחרת תיקן הנציב העליון את תקנות החירום בארץ כדי לאפשר לשפוט אדם בבית דין צבאי שלא בפניו, והמשפט התנהל מאז ללא נוכחות הנאשמים. במהלך המשפט העידו עשרות עדים מטעם הקטגוריה, ולבסוף הוקראו בפני הנאשמים פסקי הדין. אך גם במהלך הקראת פסקי הדין שרו הלוחמים, וכך היה גם במהלך הקראת גזר הדין.

19 הגברים נידונו למוות, ולאחר כשבועיים הומר עונשם למאסר עולם, וארבע הנשים נידונו מלכתחילה למאסר עולם. עשרה מהלוחמים והלוחמות שהשתתפו בפעולה הצליחו להימלט מבלי להיאסר.

שישה ממשתתפי הפעולה בבית המעצר בבת גלים, 1948. מימין, עומדים: ידידיה טל, נחום מזרחי, יצחק מרקוביץ, סלבטור גרשון. יושבים: ניסים פנסו וגבריאל ורקשטל.

הלוחמים שהצליחו להימלט

אזכרה לחללי הפעולה - 1949

משתתפות הפעולה, יהודית רבדל ומלכה הפנר
חברי מרכז לח"י, יצחק שמיר ונתן ילין מור

האנדרטה בקריית אתא

בשנת 1970 נחנכה בקריית אתא האנדרטה לזכר חללי לח"י שהשתתפו בפעולה. בטקס השתתפו חלק מהלוחמים שלקחו חלק בפעולה וחברי לח"י רבים. 

מימין: אברהם בן הר, סלבטור גרשון, יצחק מרקוביץ, יוסף דרורי, יהודית רבדל, שאול סינואני, חנה מרפיש, יעקב אלקלעי, אסתר בקמן, משה ערמוני, ניסים פנסו, יעקב קניג