ההתקפה על שדה התעופה סירקין

במסגרת תנועת המרי העברי, הוחלט לפעול נגד חיל האוויר הבריטי, שמטוסיו עסקו בגילוי ספינות מעפילים המתקרבות לארץ ובהנחיית אוניות המלחמה הבריטיות הלוכדות אותן. על הכוונת היו שלושה שדות תעופה – האצ"ל פעל נגד אלו שבלוד ובקסטינה, בעוד שלח"י פעלה כנגד שדה התעופה של חיל האוויר המלכותי ליד כפר סירקין, מזרחית לפתח תקווה, שם חנו בעיקר מטוסי ספיטפייר.

מטוס ספיטפייר בריטי בשדה התעופה סירקין. תמונה: Imperial War Museum

ראשית, יעקב בנאי – "מזל", דוד שומרון – "עלי" וצבי שוהמי – "דני" ערכו סיור על מנת לראות את המקום וסביבתו ולבחון את הגדר ואת אפשרויות הגישה, החדירה והנסיגה. לאחר מכן נערכו מספר תצפיות על המקום והתגלה כי השדה נמצא תחת שמירה מעולה ובו כ-350 חיילים, שעקב פעולותיה של תנועת המרי העברי, קיבלו הוראה לישון עם הנשק האישי לידם. בנוסף, התברר שליד מסלול ההמראה עומדות מספר מכוניות משוריינות במצב הכן וכי בלילה מאיר על השדה זרקור ולעתים אף נורות רקטות תאורה. כך שהיה ברור שהפעולה תצטרך להיות מהירה מאוד. לאחר שמספיק מידע מודיעיני נאסף, החלו אנשי לח"י לתכנן את המבצע. הוחלט שמקום הגישה הנוח ביותר יהיה דרך שכונת בילינסון הסמוכה, שם ניתן להסתתר בין הבתים ולהיכנס ממש עד הגדר מבלי שיבחינו בכוח.

תצ"א של שדה התעופה סירקין. תמונה: ויקיפדיה, "מחנה סירקין"

הפעולה נקבעה ללילה של ה-25 בפברואר 1946. הכוח מנה כ-30 לוחמים, מתוכם תשעה או עשרה היו חבלנים. מפקד הפעולה היה יעקב גרנק – "דב הבלונדיני" וסגנו היה בן־עמי יולוביץ – "בועז". ביום הפעולה, נפגשו הלוחמים בחורשת זכרון מאיר בבני ברק, שם קיבלו תדרוך מפורט. לאחר מכן, הם עלו למשאית מכוסה ברזנט שדמתה למשאיות הצבא הבריטי ונסעו לפרדס בשכונת סגולה בפתח תקווה, שם, בבית האריזה של נחום יצחק מרקין – "ארנון", הם הצטיידו בנשק ובחומרי חבלה. משם הם נסעו לשכונת בילינסון.

נקבעו ארבע עמדות אבטחה. אחת ליד הכביש הראשי, כדי למנוע עזרה מצד המחנה ואת הסיכון שיותקפו מאחור לפני נסיגתם. השניה בפינה בה נפגשת שכונת בילינסון עם גדר שדה התעופה – עמד שם בניין בן שתי קומות והכוח שעלה לשם אמור היה להוות את כוח החיפוי העיקרי ולמנוע מהחיילים הבריטיים לפרוץ מבתי המגורים שלהם ולתקוף את לוחמי המחתרת. עמדה נוספת מוקמה בין המקום שבו תיפרץ הגדר ובין מחסן הנשק שבפינת המחנה, שכן בוודאי נמצאים לידו שומרים. העמדה הרביעית היתה ליד הגדר, בין שדה התעופה לכפר ערבי סמוך ואנשיה לבשו מדים ערביים, "על כל צרה שלא תבוא".

מפת המחנה. תמונה: לכסיקון לח"י

בשעה 20:30 פקד גרנק לפרוץ והלוחמים התקדמו לגדר בזחילה, חותכים את הגדר ומתגנבים פנימה לבסיס מבלי שהתגלו. החבלנים התקדמו במהירות אל המטוסים שחנו על המסלולים, עוברים ממטוס למטוס, מצמידים מטעני חבלה בין הכנף לגוף המטוס. מספר מטוסים נוספים חנו בקצה השני של הבסיס, אך גרנק לא התיר לחבלנים להתקדם אליהם, מחשש שכל הפעולה תתגלה טרם זמנה. לאחר שסיימו, נסוגו החבלנים ובנסיגתם הדליקו את הפתילים.

יעקב בנאי מתאר את שאירע לאחר מכן בספרו, "חיילים אלמונים" (עמ' 395):

כשהחלו המטוסים להתפוצץ, נורו מספר יריות מצריפי החיילים שבמקום, אולם לוחמי האבטחה שבכוח המתקיף שיתקו אותם. תוצאות ההתקפה היו שרוב המטוסים – ככל הנראה שמונה – נהרסו והיחידה ששכנה בסירקין הייתה כמעט משותקת במשך חצי שנה, עד שבאוגוסט הגיעו לשם מטוסים חדשים.

הלוחמים נסוגים ללא נפגעים, החוליות השונות חוברות זו לזו והקבוצה יוצאת בדרך לעבר עמדת הפיזור. לאחר ריצה של עשר דקות, הכוח נעצר ונערך מפקד. כאן מתברר כי אחד מהלוחמים, אברהם יהודאי – "אלחנן", נעדר. ההתלבטות קשה, מצד אחד הם חשים חובה לשוב ולחפשו, אולם בכך יסכנו את חייהם של לוחמים רבים. בלב כבד הם מחליטים להמשיך הלאה. בדרכם הם שומעים רחש מולם וחוששים שמדובר במארב. גרנק קורא לעבר הרחש "מי שם?", מצפה לסיסמא שקבעו בתחילת הערב – "הכו באוייב", אך לא נשמע קול. רק בנס הוא לא פוקד על פתיחת אש, משום שהתברר שהיתה זו קבוצה של לוחמי אצ"ל שחזרה מהפעולה בשדה התעופה בלוד.

ידיעה שהתפרסמה בעל המשמר, 27 בפברואר 1946

הלוחמים ממשיכים בדרכם ומגיעים לבסוף לבני ברק, שם מוסרים הלוחמים חזרה את הנשק ומתפזרים לכיוונים שונים. קבוצה אחת, שבה נמצאים גם גרנק, בנאי ושוהמי, ממשיכה לתל אביב ברגל. בשלוש לפנות בוקר הם מגיעים לשכונת בורוכוב, ושם מבחינים בדמות משונה – למרבה השמחה מתברר כי זה הוא יהודאי, שאיבד את הקשר עם הלוחמים האחרים בתחילת הפעולה ולכן שב על עקבותיו ותעה בדרך.

חלק ממשתתפי הפעולה ומאלו שסייעו להם