החרמת נשק ממחנה צבאי בחולון

פעולות של החרמת נשק היו חשובות מאוד למחתרת, שהרי בלי נשק, מחתרת אינה יכולה ממש לפעול. פעולה שכזו התרחשה כאשר לוחמי לח"י החרימו כמות גדולה של נשק ממחנה צבאי בריטי של ה- Royal African Rifles Regiment ששכן ליד שכונת אגרובנק בחולון (רחוב פרוג היום). היה מדובר במחנה אוהלים, ששימש בעיקר לצרכים מנהליים. בנוסף, היה במחנה או בקרבתו בניין אחד בן שתי קומות שבו שכנו מחסן הנשק, מעונות הקצינים ומספר משרדים ושירותים.

ראשיתה של הפעולה היה במידע שסיפק לוחם מ"הנוער" כבן 14-15. רובם של החיילים במחנה היו אפריקאים והנער התיידד עם אחד מהם, שסיפר לו כי במחנה נמצא נשק רב ואף הצביע על הבניין שבו היה מחסן הנשק. הנער דיווח על כך לאחראי עליו, הרצל עמיקם, שהמריץ אותו להמשיך את הקשר עם החייל ולנסות ולגלות כל פרט שיוכל לסייע לפעולת החרמה.

במקביל, עמיקם סיפר על כך לדוד שומרון – "עלי". שומרון לא השתכנע – האם ניתן לסמוך על הנער? ועל אותו חייל? ומה אם כמות הנשק הנמצאת שם אינה רבה כלל? "ובכלל – איך בונים תוכנית פעולה על סמך משפטים מקוטעים שנקלטו אי שם?" ("חיילים אלמונים", עמ' 381). שומרון שאל את עמיקם לגבי אופיו וטיבו של הנער, ונענה כי מדובר בנער פיקח, זריז ואמין. שומרון ביקש שהנער ימשיך להתיידד עם החייל או עם חייל אחר ויביא פרטים נוספים – מה כמות הנשק, איזה סוגים של נשק נמצאים שם וכיצד שומרים על המחסן. מכיוון שבכל שבת נערך במחנה מסדר, סוכם שהנער יתצפת על המסדר, יראה מאין מוציאים את הנשק ויאמוד את כמותו. במוצ"ש התקבל הדיווח: נצפו במסדר רובים רבים, מספר תתי מקלע מסוג טומי וכמה מקלעי ברן. הנשק הוצא מהבניין שהוזכר בדיווח הראשוני וגם הוחזר אליו. בסוף המסדר, מצא הנער את חברו החייל ושוחח עמו. הוא הראה לחייל תמונה של שחקנית הוליוודית וסיפר כי היא אחותו. החייל ביקש להכירה והנער הבטיח שיביא אותה בעוד מספר ימים. החייל נתן לו חפיסת סיגריות צבאיות לאות תודה, אך הנער דווקא ביקש להיכנס לבניין הגדול. החייל אמר שלא יוכל לעשות זאת, משום שיש עליו שמירה ואזרחים אינם רשאים להיכנס לשם. הנער המשיך לשוחח עם החייל והוציא ממנו מידע חיוני – מה עוד נמצא בבניין הגדול שנמצא מחוץ למחנה – חדרי הקצינים, מטבחים וחדר אוכל.

שומרון מעיד שהרובים היו פחות אטרקטיביים, אך תתי המקלע והמקלעים היוו שלל ראוי ביותר. אי לכך, הוא נפגש עם יעקב (ישקה) אליאב – "אביאל", סיפר לו על העניין והציע שיתקיפו את המחסן בזמן שהחיילים סועדים את ארוחת הצהריים בחדר האוכל. אליאב הציע ששומרון ילך ויבחן את המקום בעצמו ולאחר מכן שייפגש עם יעקב בנאי – "מזל" וידווח לו על העניין. בנוסף, אמר אליאב שעדיף יהיה לתקוף בשעת הערב, כי נסיגה באור יום תהיה קשה יותר. עוד ביקש שיבדקו היטב את כל דרכי הגישה והנסיגה, כמו גם את קווי הטלפונים והחשמל ומתי מתחלפים השומרים, מה מספרם ואיזה נשק הם נושאים עימם. שומרון ניגש במרץ לעבודה. הוא נסע לחולון יחד עם עמיקם, שהסביר לו את כל הפרטים הדרושים. לאחר ששומרון שב לחדרו, הוא שרטט תרשים של המקום ואת מיקום השומרים ודרכי הגישה.

הבניין, כיום. צילום: ד"ר אבישי טייכר

בינתיים, הנער הצליח להיכנס לבניין בו נשמר הנשק. עד מהרה הוא נתקל בשומר חמוש ששאל אותו מה הוא רוצה. הנער אמר "דוקטור" והשומר הוציא אותו החוצה והראה לו היכן נמצאת המרפאה. השניות המעטות ששהה בבניין הספיקו והוא קלט מידע רב ערך – הוא ראה מדרגות ברזל לולייניות מצד שמאל המוליכות לקומה השניה, את מיקומה של דלת המחסן וכי לאורך הקיר באותו חדר היו פרושים שישה מזרונים ועליהם שוכבים שישה חיילים אפריקאים, שרוביהם היו או לידם או שעונים על הקיר. למשימת השלמה נשלח אחד מאנשי לח"י ששירת כחייל. הוא הגיע לבסיס עם בחורה, עלה לבניין אל מעונות הקצינים, שם ניגש לאחד הקצינים ושאל אם יוכל לקבל מהחובשת צמר גפן, משום שחברתו נפצעה ברגלה. הקצין נתן לו את מבוקשו וכך הושג גם תיאורה של הקומה העליונה – אולם מוארך עם שתי כניסות ובו מזנון, כורסאות ורדיו ומשני צדדיו דלתות לחדרי הקצינים ולחדרי האמבטיה.

בנוסף, חקרו אנשי לח"י לגבי קו הטלפון במחנה וגילו כי קו הטלפון היוצא מהבניין הוא הקו היחיד שיש במחנה. הם עקבו אחרי החוטים ואיתרו את המקום בו יהיה נוח לנתקם. לאחר שכל הפרטים היו מוכנים וידועים, בנאי בחן אותם היטב והוחלט לאשר את הפעולה ולקיימה ב-6 בפברואר 1946. בנאי היה מפקד הפעולה וסגנו היה יעקב גרנק – "דב הבלונדיני". עוד לפני תאריך הפעולה, מפקדי החוליות קיבלו תדריך מפורט וגם ביקרו במקום.

בבוקרו של יום הפעולה, הגיעו הלוחמים לחורשת אקליפטוסים בזיכרון מאיר, ליד בני ברק, שם דוד שומרון שרטט ובנה בחול מודל של הבסיס ושל סביבתו: "פסי נייר ארוכים שימשו כבישים, ערמות חול – כגבעות, קוביות וקופסאות קרטון שונות – כבניינים. הכל נבנה בזעיר אנפין בצורה שהמסתכל יבין מייד היכן עליו לפעול – כשיגיע למקום הפעולה". הלוחמים הסתדרו מסביב והקשיבו דומם להסבריו של בנאי. לאחר מכן הם חולקו לקבוצות וקיבלו תדריך לגבי מה עליהם לעשות במהלך הפעולה – מי יפרוץ ומי ישמור על הדלת, מי יקפוץ ראשון מהמכונית ומי ישתלט על הזקיף.

לפנות ערב, התאספו הלוחמים בחולון, בבניין בפינת הרחובות ז'בוטינסקי ושנקר, שהיה קרוב למחנה. לאחר שכולם הגיעו, גרנק החל לחלק נשק, תחמושת, תחבושות ואלו שהתעתדו להתחפש לחיילים בריטים קיבלו כעת את מדיהם. לאחר מכן, עלו הלוחמים על משאית שהובילה אותם ליעד. משה רדומיסלסקי – "אורי" ומשה ערמוני – "נדב", זינקו והשתלטו על השומר. חוליה אחת השתלטה על אוהלי המוסך והמכוניות. שתי חוליות נוספות הסתערו על הבניין. נשמעו יריות והתפוצצויות רימונים והלוחמים השיבו אש, עד שלבסוף החיילים האפריקאים החלו לברוח. אחת החוליות, בפיקודו של צפוני שומרון, התקדמה לאיזור של מגורי הקצינים. בתוך הבניין התנהל קרב יריות בין הלוחמים ובין הקצינים הבריטיים, אולם צפוני שומרון הטיל לאמצע האולם רימון רעש ובכך גרם להם לחדול מירי. בכל פעם שניסו לחדש את הירי, הוא שב והטיל רימון נוסף וכך למעשה השתלט על מגורי הקצינים. אחד הקצינים שיצא החוצה וניסה להתקיפם, נורה למוות. החוליה השניה, בפיקודו של גרנק, יצאה להשתלט על מחסן הנשק ועל ששת החיילים האפריקאים ששמרו עליו. השומרים ירו עליהם, אולם לאחר ששני רימונים הוטלו פנימה, נפסקו היריות והלוחמים התפרצו פנימה ופוצצו את דלת המחסן. כעת הגיחה חוליה נוספת שהסתתרה עד כה בין העצים ואנשיה החלו להוציא את הנשק מהמחסן. עד מהרה מתקבלת הפקודה לסגת. שתי מכוניות עמוסות בנשק יוצאת לדרך, כשהלוחמים נשארים מאחור לחמש דקות נוספות, על מנת לאבטח את נסיגת המכונית. מאוחר יותר יתברר כי קווי הטלפון לא נותקו ואם היו הלוחמים משתהים במקום זמן רב יותר, הם היו נתקלים בתגבורת שנשלחה למחנה.

המכוניות הגיעו לפרדסים באיזור שכונת התקווה ושם נפרק השלל – 70 רובים, 24 תת־מקלעים, 8 מקלעי ברן, ארבע מרגמות ותחמושת רבה. מאוחר יותר הועבר השלל לסליק תת קרקעי בפרדס ברעננה שהיה שייך למשפחת ירדני.

פרט לשלושה לוחמים שנפצעו קל: רדומיסלסקי, ערמוני ופנחס גינוסר – "אמנון", כל הלוחמים שבו בשלום מהפעולה. מהצד השני היו שתי אבידות בנפש – קצין בריטי וחייל אפריקאי. אולם בכך לא הסתכמו האבידות. החיילים האפריקאים שזעמו על הפעולה ותוצאותיה, החלו להשתולל כשהם חמושים בנשק חם וקר וזרעו בשכונה הרס רב. בכתבה מ"הארץ", נכתב כי "רבים חשו לתוך אוהליהם, תפסו רובים, כידונים וסכינים ורצו לעבר שכונת אגרובאנק [שם]… פלחו את האוויר יריות רובים ואקדחים וסכנה חמורה נשקפה לכל מי שהעז לעבור ברחוב". החיילים ירו לתוך בתים, ירו ודקרו עוברי אורח, הרסו את בית קפה "סאבוי" שבקרבת המחנה, ניפצו את חלונותיו והיכו את הלקוחות. בהשתוללותם נהרגו שלושה אזרחים: אליהו יודאיוב, בן ה-16, שמואל פרלמן, פועל בבית החרושת "פרידלנדר" ובן ציון שנקר, מנהל בית החרושת "לודז'יה".