דב, שכינויו בלח”י היה “עוזי הג’ינג’י”, היה מטובי הלוחמים הנועזים שצמחו במחתרת. הוא נולד ביום י”ג באדר א’ תרפ”ז, 15 בפברואר 1927 בתל־אביב ליעקב ורחל ברמן. לאחר שסיים את לימודיו בבית־הספר העממי, עבר הנער הכשרוני לעבוד אצל אביו כמסגר־שרברב. כבן לאיש עמל, התחנך הנער בקן המרכזי של תנועת השומר הצעיר בתל־אביב.

הפסיביות המהפכנית של תנועה זו בימי השואה באירופה והספר הלבן הבריטי בארץ, הביאו אותו בגיל 17 אל שורות לוחמי חרות ישראל. הוא הושפע על־ידי חברי לח”י עמם עבד במלטשת יהלומים בתל־אביב ומהספרות המחתרתית, שמדריכי תנועתו השמאלית ניסו למנוע את הפצתה עד כדי התנגשות דמים, שאירעה בקן השומר הצעיר בתל־אביב. הוא לא היה היחיד מקן השומר הצעיר בתל־אביב שהצטרף ללח”י בשנת תש”ד, אך היה קיצוני בנאמנותו לתורת החרות.

תוך זמן קצר התבלט בחטיבה הלוחמת והשתתף בפעולות התקפה רבות נגד כוחות האויב הבריטי, לרבות ההתקפה על בית־המלאכה של הרכבת בחיפה בי”ח בסיון תש”ז, והיה בין המעטים שהצליח לחזור מהפעולה מבלי להיפגע. נפילת חבריו הותירה צלקת בנפשו, שנותרה בו עד יומו האחרון, בנופלו בקרב נגד הערבים. לעוזי

הג’ינג’י יצאו מוניטין כבחור אמיץ ונועז הפועל בקור־רוח, תוך שיקול דעת. זמן־מה אחר פעולת בתי־המלאכה, נעצר ונכלא בלטרון, אך הצליח להימלט ולחזור לפעילותו במחתרת. עם פעולותיו האחרונות נגד השלטון הזר נימנה פיצוץ הרכבת הצבאית ליד רחובות, כתגמול על הפיגוע הקטלני ברחוב בן־יהודה בירושלים על־ידי הבריטים.

עם הצטרפות לח”י לצה”ל, היה דב לאחד מעמודי התווך של גדוד הפשיטה 89 בחטיבה 8, כסגנו של “דב הבלונדיני”. לאחר הטבעת “אלטלנה”, לא יכול היה לשאת את המצב שנוצר ועבר לירושלים, להילחם במסגרת חטיבת לח”י, למען תהיה בירתנו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

דב נפל בג’ בתמוז תש”ח, 10 ביולי 1948, בהתקפה על משלט “צריף הפח” בבית־מזמיל (קרית יובל). הועבר למנוחת עולמים בבית־הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, הסמוך למקום נפילתו, והוא בן 21.