1940
בקיץ 1940 חל פילוג באצ"ל. אברהם שטרן “יאיר”, אחד המפקדים הבכירים באצ"ל, פרש מהארגון ויחד עם קומץ לוחמים הקים ארגון חדש הנקרא בשם: “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”. לימים, ייקרא הארגון בשם "לוחמי חרות ישראל"( לח"י).
הודעה מס' 1: המפקדה הודיעה על הקמת "מחתרת-מהפכנים" שתהווה גורם שישתלט על הארץ בכוח הנשק, תופיע בפני העולם כבא-כוח היהדות הלוחמת ותשאף למדינה עצמאית ולהעברת יהדות הגולה אליה.
אברהם שטרן "יאיר" ניסח ופירסם את תפיסת עולמו בחיבור הצהרתי בן י”ח עיקרים הקרוי: ”עיקרי התחיה", שנכתב לאחר התייעצות ודיונים ארוכים עם חברי מפקדתו ואנשי רוח. עיקרי התחיה פורסמו בגיליון ב’ של החוברת הפנימית “במחתרת” בחשוון תש”א (נובמבר 1940).
מחלקת העלייה הממשלתית הייתה ידועה לשמצה בקרב היישוב היהודי, ולא פעם יצאו אנשי היישוב להפגין נגד מדיניותה שכללה גירוש מעפילים יהודים לאירופה הבוערת. לח"י החליטה להגביר את פעולות ההתרסה נגד מחלקה זו – לפוצץ את משרדיה בסניף החיפאי שלה.
1941
במאי 1941 שהו בדירה אחת ארבעה חברי לח"י, יהושע זטלר, יעקב פולני-גלבוע, יעקב אורנשטיין ומשה סבוראי. הם נתפסו על ידי הבריטים ונכלאו בתא צר במשטרת צפון ברחוב דיזינגוף בתל אביב. כאשר הופיע שוטר עם מפתחות כדי להעבירם לאולם הגדול של העצירים, התכוונו זטלר ופולני להלום בו ולחטוף את המפתחות. אולם השוטר הקל עליהם את המלאכה: בעת חצייתם חצר קטנה ומוקפת גדר בדרך אל האולם, קפצו זטלר ופולני מעבר לגדר וברחו החוצה מן הבניין. השוטרים זינקו אחריהם ופתחו באש. זטלר נעלם בין הבתים ופולני קפץ על עגלת נפט שנקרתה בדרכו ונמלט עם העגלה.
לח"י פותחת בשידורי רדיו, מדי שבוע במוצאי שבת. בסוף כל שידור צוין תאריך ושעה לשידור הבא. רוב השידורים נכתבו בידי יאיר.
סבוראי יצא ממחנה מזרע לרופא שיניים בעיר, בליווי שוטרים. עם סיום הטיפול הרפואי הוא הציע לשוטרים המלווים ללכת לסעוד משהו באחת המסעדות הקרובות והשוטרים נענו ברצון להצעה. סבוראי הזמין מיד כמה בקבוקי בירה ודאג שהשוטרים ישתו כאוות נפשם. לאחר שמילאו את כרסם במשקה, התירו השוטרים לסבוראי לצאת לשירותים ללא ליווי צמוד. סבוראי ניצל את ההזדמנות, יצא לרחוב ונמלט לדירת מסתור קרובה.
שישה חברי לח”י וביניהם זטלר, ברושי ויצחק שמיר, נעצרו בדירת מסתור בתל אביב. זטלר הסתתר בדירה והבריטים הגיעו לשם בעקבותיו. לאחר שעצרו אותו, הם המתינו בדירה. לרוע המזל, באותו יום נקבעה פגישה מחתרתית, ומשתתפיה שהגיעו לדירה, נעצרו אף הם.
1942
ביום 18 ינואר 1942, הבריטים עצרו את לוחם לח"י זליג ז'ק במחנה צבאי בו עבד כאזרח. לאחר מעצרו עמדו להעבירו לבולשת ביפו. כבלו אותו אל אסיר ערבי והעלו את שניהם לרכבת הנוסעת צפונה. בלוד העבירו אותם השומרים מרכבת לרכבת. זליג ניצל את ההזדמנות, השתחרר מכבלי ידו והחל לרוץ בכל כוחותיו לפרדסים הקרובים. הוא רץ עד שהגיע לרחובות והתחבא בחצרו של איכר תחת ערימת קש. מאוחר יותר התגלה בפני האיכר. זה דאג שזליג יתרחץ, ילבש בגדים נקיים ויאכל לפני שיצא את ביתו.
ארבעה חברי לח"י השתתפו באימון הדרכה בדירה ברחוב דיזינגוף 30: זליג' ז'ק, אברהם אמפר, יעקב אליאב ומשה סבוראי. חיילים בריטים פרצו לדירה, ירו ופצעו פצעי מוות את אברהם אמפר וזליג ז’ק. משה סבוראי ויעקב אליאב נפצעו קשה, ולאחר מכן נידונו למאסר עולם על נשק שהבלשים השתילו בחדר, המאסר הומר בהמשך ל־10 שנים.
הבריטים ומוסדות היישוב רדפו אחרי “יאיר” ולוחמיו. בחודשים האחרונים לחייו נע “יאיר” ממחבוא אחד למשנהו ופעמים אף ישן בחדרי מדרגות.
בכ”ה בשבט תש”ב – 12 בפברואר 1942 גילו אותו בלשים בריטיים בדירת הגג הקטנה של לוחמי לח”י טובה ומשה סבוראי בדרום תל אביב, ברחוב מזרחי ב’ (היום רחוב אברהם שטרן). שם כבלו אותו וירו בו 3 יריות שהובילו למותו.
יצחק שמיר ואליהו גלעדי, שהיו עצורים במזרע, הרגילו את השומרים לעובדה ששניהם יוצאים מדי יום מן המחנה הפנימי לחיצוני כדי לקנות בקנטינה מצרכים לעצירים. כך, ביום הבריחה, הם חמקו למחסן במחנה החיצוני והסתתרו מתחת לערימת מזרנים עד השעה 21:00 בערב. בסימן מוסכם, חבריהם למחנה פצחו בשירה רועמת, אות שהסתירה את העדרם מהמחנה וכך עברו ללא קושי את גדר התיל החיצונית ויצאו לחופשי לכיוון חיפה.
1943
כשבועיים לפני שנרצח העביר “יאיר” מכתב לחברי המחתרת שהיו עצורים. בו הוא מבקש מהוותיקים ומהמנוסים שבלוחמים לברוח מהמעצר. הוא אף נקב בשמות – וביניהם שמו של יצחק יזרניצקי (הוא יצחק שמיר) “מיכאל”. שמיר ברח ממחנה המעצר מזרעה ופעל להקמת מרכז לח”י.
הוא פנה לשם כך לד"ר ישראל (שייב) אלדד ולנתן ילין-מור “גרא”, אשר בתחילה פעל מתוך מחנה המעצר לטרון ואחר כך ברח בנובמבר 1943.
יצא לאור הגיליון הראשון של הירחון "החזית", במה רעיונית קבועה למחתרת לח"י עד אביב תש"ה. עורך "החזית" היה ד"ר ישראל שייב (אלדד). חבר המרכז נתן פרידמן ילין-מור (גרא) תרם לכתב העת אף ממקום מעצרו בלטרון. ב"החזית" הניח אלדד את אבני היסוד למלחמת המחתרת.
תשעה חודשים עמלו חברי לח"י במחנה המעצר לטרון על כריית מנהרה באורך של 76 מטרים מתחת לבית המעצר. בלילה שבין ה-31 לאוקטובר לבין ה-1 נובמבר, 20 הבורחים חמקו החוצה דרך המנהרה, הגיעו לתעלה וזחלו בה. לא רחוק מהמחנה הם פוגשים את חברי לח"י הנגבי ושוהמי, שמסרו לידיהם כלי נשק. לאחר מכן חצו את הואדי שליד בית המעצר, שם חיכו להם רכבי מילוט ולפנות בוקר הגיעו למרפאתו של פרופ’ מקס מרקוס, ידיד המחתרת. משם התפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ.
בריחת יעקב לבשטין-אליאב ומשה בר-גיורא מבית הסוהר המרכזי בירושלים. אליאב התנדב להרכיב מערכת חשמלית בבית המפקד, ומשם ברחו.
1944
ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") נורה ונהרג, לאחר שניסה לחמוק מרודפיו הבריטים. כאשר הלך ברחוב מזא”ה בתל־אביב, הוא נחשד על ידי שוטרים בריטים בניידת והם ציוו עליו לעמוד. הוא ניסה להתחמק אך הם רדפו אחריו והחלו חילופי אש. הוא נכנס לבית מס' 33 כדי למצוא מסתור, ורודפיו השיגוהו בחדר המדרגות, ירו בו מנשק אוטומוטי והרגו אותו במקום. בעקבות המקרה, החליטה המחתרת שכל חייל ושוטר בריטי הנושא נשק ייחשב למטרה לפגיעה.
יוסף רוזנבוים ("ברוך") נפצע קשה מפליטת כדור מאקדחו בעת הדפסת כרוזים של לח"י בחיפה. כששוטרים הגיעו למקום, הוא ביקש שחבריו ימלט וחיפה עליהם עד שנסוגו: כדי להגן על נסיגתם השליך רימון יד לעבר השוטרים, ברח לרחוב ושם התמוטט. בבית החולים התעללו בו השוטרים וכשסרב לענות על שאלותיהם, הכוהו. יומיים לאחר מכן, מת יוסף מפצעיו.
שבתאי דרוקר ("ציון"), שנפצע בקרב היריות בעת המילוט בחיפה, מצא מחסה בבית מנחם לונץ ("אליעזר") ביבנאל. הבריטים הגיעו אליהם עקב הלשנה ופתחו באש על הבית. שני הלוחמים השיבו אש מאקדחיהם עד שתחמושתם אזלה. כל אחד מהם הותיר את הכדור האחרון לעצמו, כדי שלא ליפול בשבי האויב.
קצין הבולשת טומס ג'יימס וילקין, הממונה על המחלקה היהודית בבולשת המרכזית, חוסל בידי יעקב בנאי ודוד שומרון, בסיוע חברי לח"י נוספים.
251 עצורים, החשודים שהם חברי אצ"ל ולח"י, גורשו לראשונה על ידי הבריטים למחנה מעצר סמבל שליד אסמרה, באריתריאה, שביבשת אפריקה. בהמשך גורשו עצירים נוספים. העצירים שהו במחנות שונים בקניה ובאריתריאה וחזרו רק בסמוך להקמת מדינת ישראל.
אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שני לוחמי לח"י, התנקשו בקהיר בחייו של הלורד מוין, שר המושבות למזרח התיכון, האחראי למניעת עלייתם לא"י של היהודים הנרדפים באירופה, שהוא ושותפיו לקביעת המדיניות למעשה דנו למיתה.
1945
תוך כשבוע מפתיחת המשפט של בית צורי וחכים, נידונו השניים למיתה. ווינסטון צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה וידידו של מוין, התערב אישית ואיים על ממשלת מצרים בפגיעה ביחסים שבין המדינות אם לא יבוצע גזר דין המוות. ב-22 במרץ 1945, עלו חכים ובית־צורי לגרדום כשהם שרים את “התקווה”. הם נטמנו בבית העלמין היהודי בקהיר ומאוחר יותר הושבו גופותיהם ארצה.
בתום מלחמת העולם השנייה, הבינו כל מוסדות היישוב את הצורך בהתנגדות אקטיבית לבריטים ובהתאם, באוקטובר 1945 התאחדו ההגנה, האצ"ל ולח"י ל"תנועת המרי העברי" שמטרתה למגר את השלטון הבריטי ובמסגרתה ביצעו כל המחתרות פעולות התקפיות נגד הבריטים.
מפקד הפעולה בירושלים היה שרגא עליס מהאצ"ל, וסגנו - יעקב גרנק ("דב הבלונדיני") מלח"י. גרנק נפצע והמשיך לפקד על הנחת חומר הנפץ. בניין הבולשת פוצץ וחלק ניכר ממנו התמוטט. במהלך הנסיגה נורה צבי אהרוני ונהרג.
מפקד הפעולה ביפו היה אליהו טמלר מהאצ"ל, וסגנו - עמנואל הנגבי מלח"י. הפיצוץ הרס את מרבית הקומה השנייה של הבולשת.
1946
יחידת לח"י השתלטה על המחנה הצבאי "אגרובנק" בחולון, בפעולה הוחרמה תחמושת רבה ובה 4 מרגמות, 8 ברנים, 24 תתי מקלע ו-70 רובים. שני קצינים בריטים ושני חיילים נפצעו.
במסגרת תנועת המרי העברי, הוחלט לפעול נגד חיל האוויר הבריטי. לח”י פעלה כנגד שדה התעופה של חיל האוויר הבריטי ליד כפר סירקין, מזרחית לפתח תקווה, שם חנו בעיקר מטוסי ספיטפייר.
הפעולה נקבעה ללילה של ה-25 בפברואר 1946. הכוח מנה כ-30 לוחמים, מתוכם תשעה או עשרה היו חבלנים. מפקד הפעולה היה יעקב גרנק – “דב הבלונדיני” וסגנו היה בן־עמי יולוביץ – “בועז”. הכוח הלוחמי פרץ למחנה, החבלנים עברו ממטוס למטוס והצמידו מטעני חבלה בין הכנף לגוף המטוס. לאחר שסיימו, נסוגו החבלנים ובנסיגתם הדליקו את הפתילים.
תוצאות ההתקפה היו שרוב המטוסים – ככל הנראה שמונה – נהרסו והיחידה ששכנה בסירקין הייתה כמעט משותקת במשך חצי שנה, עד שבאוגוסט הגיעו לשם מטוסים חדשים.
יחידות קרב וחבלנים של לח"י התקיפו את בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה כדי לחבל במתקנים ולשבש את התחבורה של האויב. עם רדת החשיכה הונחו מוקשים בדרכים. השומרים בכניסה פתחו באש, הלוחמים השתלטו עליהם ופרצו פנימה. חומר נפץ הונח ליד או מתחת למכונות הענק, לקטרים ולמתקנים הנוספים. הפעולה הצליחה, אולם בעת הנסיגה נתקלו הלוחמים בכוח בריטי שחסם את הכביש בטנקים והמטיר עליהם אש. נפלו 11 לוחמים, 23 נלכדו והועמדו למשפט ו-10 הצליחו להימלט.
על הפעולה הופקד יעקב גרנק (“דב הבלונדיני”). לפי התכנית, חוליה בפיקודו של הלוחם המנוסה אברהם קרולה (“דיל”), הייתה צריכה להשתלט על קבוצת נוטרים, אך אלה הבחינו בהם ופתחו עליהם באש. דיל, שחשב שהפעולה נכשלה, נתן פקודה לסגת. דב, בראותו את המתרחש, קפץ קדימה ותוך שאגת “אחרי – קדימה!” משך אחריו את הלוחמים שהניחו את מטעני הנפץ מתחת הבניין ופוצצו אותו. הבניין קרס ולבריטים נגרמו מספר אבידות בנפש, לרבות קצין הביטחון הצבאי, הקפטן דורן.
ההתנקשות בקצין הבולשת מרטין, שחשף את זהותו של יצחק שמיר ונחשב לאחד מבעלי התושייה בבולשת בוצעה ליד מגרש טניס במושבה הגרמנית בחיפה על ידי לוחמי לח”י שהיו מחופשים לשחקני טניס. מרטין הבחין בשני “השחקנים” כשהיה קרוב אליהם, אך איחר את המועד והשניים הקדימוהו. הוא נהרג במקום.
1947
בריחתו של יצחק שמיר ממחנה סימבל באריתריאה, יחד עם חברי אצ"ל עם אריה בן אליעזר, רחמים מזרחי, יעקב מרידור וראובן פרנקו.
התקפת בתי הזיקוק בחיפה: יחידת לח"י בפיקודו של יעקב פנסו חדרה לחוות מכלי הנפט במפרץ חיפה, הניחה מטעני חומר נפץ במכלים ובשעה 1:30 אחרי חצות פוצצה אותם. השרפה בערה למעלה משבועיים. הושמדו כ-30 אלף טון דלק שהיו ב-11 המכלים. האימפריה הבריטית הגדולה לא הצליחה להגן על הנכס היקר לה ביותר.
משה ברזני, איש לח"י, ומאיר פיינשטיין, איש האצ"ל, שעמדו לעלות לגרדום בבוקר 22.4, מתו בגבורה בתא המוות של בית הכלא המרכזי בירושלים.
הם החליטו למנוע מהבריטים להוציא להורג יהודים בירושלים והעדיפו לשים קץ לחייהם בטרם יובלו לגרדום. ערב לפני, בעודם לבושים בגדים אדומים של הנידונים למוות, הם נצמדו איש אל אחיו, חבוקים לב אל לב והרימונים בין ליבותיהם. הם הציתו את הרימונים וקול פיצוץ החריד את מסדרונות בית הכלא.
שני לוחמי לח"י חדרו לתוך המחנה השמור היטב והפעילו מכונית ממולכדת. בהתפוצצות נהרסו משרדים, מחסן הנשק, מכונית אלחוט ומרכזיית הטלפונים. קצין ושלושה שוטרים בריטים נהרגו.
קונקווסט יצא מחנות, שני לוחמי לח"י יעקב פנסו "גואל" ואבנר גרושוב "יואב" עקפו במכוניתם את מכוניתו הממתינה לו ופתחו עליו באש. שני הלוחמים נפצעו בעת המילוט ורכבם יצא מכלל פעולה, אולם הם הצליחו להימלט ברגל.
בבריחה משותפת לאצ"ל וללח"י, הצליחו 27 מאסיריהם - 7 מהם אנשי לח"י - לברוח מבעד לפירצה שנפרצה בחומות הכלא ע"י יחידות האצ"ל, ולהימלט בליווי יחידות האצ"ל שהמתינו להם בחוץ. תשעה לוחמים נפלו בפעולה: חיים אפלבוים ושמשון וילנר מלח"י ודב כהן, מיכאל אשבל, ניסים בנאדו, גרשון גרדובסקי, ניסים לוי, זלמן ליפשיץ ושמעון עמרני מהאצ"ל.
פלוגה בריטית מיוחדת וסודית שבראשה עמד מייג'ור רוי פאראן חטף את רובוביץ בן ה-17 בעת שנשא עמו חבילה של כרוזי לח"י. הנער התחמק מלוכדו, הבריטים השיגו אותו ודחפו אותו לתוך מכונית ממתינה. גופתו מעולם לא נמצאה. כובעו של פאראן, שנשמט מראשו, הוכיח את מעורבתו. הבריטים "עצרו" אותו, הוא "ברח" לסוריה, חזר לארץ והוברח לחו"ל. בראשית מאי 1948 אנשי לח"י באנגליה שלחו לו חבילה עם ספר ממולכד. אחיו הצעיר פתח אותה ונהרג.
בבית מבודד בפרדסי רעננה התקיים קורס נשק לנוער של לח"י. בעקבות הלשנה, כוחות בריטים סובבו את הבית. עם פתיחת הדלת, פתחו הבריטים באש מכל הכיוונים. חמישה מנערי לח"י נהרגו: יצחק מוסקוביץ ("יגאל") מפקד הקורס, לאה גינצלר ("רות"), יהודית כהן-מגורי ("אורה"), שרה בלסקי ("חמדה"), שלום מחרובסקי ("אריאל"). שאר החניכים נעצרו ונידונו למאסר עולם.
1948
בניין הסאראיה ליד בית הכלא ומגדל השעון כמקום משכנה של “הוועדה הלאומית הערבית” של המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני, שארגנה את הפעילויות של הפורעים באזור יפו במטרה לפגוע ביישוב העברי. ההתקפה על הבניין התבצעה על ידי רחמים חכמוב ואלישע איבזוב, שהחדירו משאית ממולכדת לאזור למרות השמירה הקפדנית. הבנין נהרס, ונהרגו בין 18 ל-70 מאנשי המופתי.
שמונה אנשי לח"י וארבעה אנשי אצ"ל ברחו דרך מנהרה שחפרו אסירי לח"י מתא 23 אל מערכת הביוב שמחוץ לתאם. איש לח"י ועובד מ.ע.צ. הממשלתי, שבח ארליך, הביא את מפות מערכת הביוב ושקי מלט לחפירה, וכן צוות עובדים שהחליפו בגדים עם האסירים ביום הבריחה.
הלוחם אלישע איבזוב הוביל משאית ממולכדת לשכם: איבזוב, שפוצץ את הסראייה ביפו עם שותפו רחמים חכמוב, יצא למשימה דומה: לפוצץ את המפקדה של היחידות הערביות של קאוקג'י. הערבי שליווה אותו במשאית המלאה בחומר נפץ הסגיר אותו לכנופיות. ארבעה בריטים ושמונה קצינים עירקיים נהרגו כשניסו לפרק את המוקש שבמשאית, וביניהם שניים מהבריטים שהביאו את משאיות התופת לרחוב בן-יהודה בירושלים. איבזוב עונה ע"י חוקריו והוצא להורג.
ה' באייר תש"ח: ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
בצאת מהמחתרת התקיים במחנה לח"י מסדר פומבי לקראת גיוס הלוחמים לצה"ל.
יעקב בנאי העביר את המסדר לפקודת נתן ילין-מור. דגל הלאום הונף כשלידו משמר כבוד. הלוחמים שרו את המנון לח"י, הדגל הורד לחצי התורן לזכרם של הנופלים ואלדד דיבר על אברהם שטרן ועל אנשי לח"י שנפלו. נורו שלושה מטחי כבוד. ילין-מור קרא את פקודת היום: "... היום נפתח פרק חדש בתולדות מלחמתנו... עד היום היינו 'חיילים אלמונים בלי מדים', היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים...". לאחר מכן יצאו מאות הלוחמים לבסיס הקלט של צה"ל בקריית מאיר בתל אביב. מאות מלוחמי לח"י נקלטו בחטיבה 8 וחולקו לשני גדודים: 82 ו-89.