שיקום המחתרת

מאת: נחמיה בן-תור - ״ארזיה״                                                

יצחק שמיר,שאמץ לו את שם הכינוי “מיכאל”,ניגש ללא שהות לעבודת השיקום של המחתרת ההרוסה.זה מכבר היה לו ברור כי יש ללמוד משגיאות העבר וכי יש לבנות את המחתרת על יסודות איתנים, קונספירטיביים-חשאיים, ועל תאים קטנים שימנו לא יותר משניים-ארבעה אנשים.יש גם להכין קאדר מפקדים מאומנים,שיוכלו להדריך את החדשים שיבואו. כן צריך למלאות מחדש את המלאי בנשק ובחומר –נפץ, להכין מחסנים.כדי להגביר את החשאיות הוא אסר על ביקורים בבתי הסוהר ועל קשר מכתבים עם אסירים. כל עוד לא הוכנה מחתרת מחופרת עמוק  מעיני הבריטים והיהודים גם יחד –  אמר- אין לחדש את פעולות המלחמה נגד השלטון הזר.

בלי קמח אין תורה.הוא העמיד את בעיית המשאבים הכספיים בראש מעייניו.לצורך זה ארגן מחלקה של אוהדי המחתרת ותורמים .הוא סבר כי כדי לשנות את האווירה ביחס למטרות המלחמה ,יש ליצור עורף ציבורי חזק אשר יתמוך בדרכה של המחתרת ושיסייע לה בכל האמצעים,כולל כספים.
אחת הטעויות החמורות, בה חטאה התנועה בעבר הייתה,חוסר הסברה רעיונית מספקת בקרב הציבור.תחנת השידור לא שימשה מכשיר יעיל מספק בימי מלחמת העולם,כאשר הכול נלחמו בגרמנים.הציבור פשוט לא היה מוכן להבין מה רוצה קבוצת אנשים להשיג על ידי התנקשויות אישיות בשוטרים ובחיילים בריטים בימים כל כך גורליים בעולם.
כדי למלא את החסר ,החליט מיכאל להוציא לאור עיתון בעל רמה הסברתית ותעמולתית גבוהה, שתהייה בת-לוויה בלתי נפרדת מהמעש המלחמתי.
אך לפני  העיתון, הוטל על מיכאל לטפל בפתרון בעיה דחופה ביותר אשר , סיכנה  את עצם קיומה של המחתרת .עוד בתחילת ארגונה מחדש של המחתרת, האחריות על ביצוע פעולותיה הוטלה על שותפו לבריחה של מיכאל,אליהו גלעדי (שאול),אשר נתגלה בהמשך כגורם משוחרר מכל התחייבות ונאמנות לאידיאלים של התנועה, והחל להטיף לחיסולה של המנהיגות הציונית ושל היישוב העברי.בלית ברירה,לא היה מנוס אלא לסלקו מן הדרך. עתה אפשר היה לקדם שוב את ענייני התנועה.

ראשית כל, נולד “החזית” ביטאון המחתרת ,אשר הסביר ברבים את דרכה של לח”י.
את מלאכת הכתיבה הטיל מיכאל על ד”ר ישראל אלדד, (שייב),איש מחשבה וברוך כישרונות,אשר הצטרף למחתרת עוד לפניבריחתו של מיכאל.המליץ עליו נתן ילין-מור(גרא ),עוזרו של יאיר, בעצמו איש אשכולות, עורך עיתון האצ”ל בפולין, שהכירו  עוד מפעילותו בחוץ-לארץ.גרא, הוסיף מאמרים מתוך כתלי מחנה המעצר.

תפקידו של “החזית” היה לתת בסיס רעיוני למעש הלוחם.זו הפעם הראשונה בתולדות המחתרת בארץ שהופיע ביטאון אידיאולוגי-פוליטי כלפי חוץ לציבור, שנגע בכל מיני בעיות והגיבה על המאורעות השוטפים. הגיליון הראשון של “החזית” יצא בתמוז תש”ג (יוני 1943) ,אשר קרא לפתיחת חזית שנייה,שהיא רק עברית,אשר לה מטרה אחת ברורה: שחרור המולדת מידי השליט הזר.
השפעת ה “החזית” הייתה גדולה גם בשורות וגם בציבור ועברה את כל התקוות שתלו בו. מ-300 עותקים גדל העיתון ל 10,000 עותקים בשנת תש”ו, כאשר החליף אותו “המעש” בדפוס. יש המעריכים, כי בלי ה”החזית”  המחתרת לא הייתה משתקמת.

שנית,קודם הטיפול בתכנית הבריחה הגדולה ממחנה המעצר לטרון, אשר ביצועה היה כבר בעיצומה. בחודש אוקטובר 1943  ברח  עמנואל הנגבי מעצורי לטרון, מבית-החולים הממשלתי בירושלים ביוזמתו האישית,בנקטו תחבולה מתוחכמת שהצליחה להערים על הבריטים. 
ב-1 נובמבר 1943 ברחו ממחנה לטרון עשרים חברי לח”י בדרך מנהרה באורך 75 מטר,שחפרו במשך תשעה חדשים.כל הבורחים נקלטו מייד בעבודת המחתרת ושימשו מסד חשוב להתפתחותה של תנועת לח”י ולהתרחבותה.
עם בריחתו של גרא, הוא צורף להנהגת המחתרת יחד עם ישראל אלדד. 

להנהגה ניתן השם:”המרכז”.
השם “מרכז” בא לבטא את אופייה החדש של תנועת המחתרת המשוקמת. לא עוד ארגון צבאי, אלא תנועת שחרור מהפכנית חשאית.לא תהיינה יחידות צבאיות,אלא תאים זעירים.לא תהיינה הצדעות,דרגות. החברים ייקראו” לוחמים”.במקום “מפקד” יהא זה “אחראי”.הלוחמים צריכים לנהוג בפשטות,לא להתבלט,אלא להיטמע בתוך האוכלוסייה הכללית,להישאר אלמונים,מסורים לתפקיד ונאמנים למטרה.
גרא לקח על עצמו את המגעים עם גורמי –חוץ בארץ ובחוץ-לארץ.אלדד עסק בתחום האידיאולוגי וההסברה. מיכאל הופקד על מכלול העניינים הארגוניים ועל תכנונן והוצאתן לפועל של הפעולות המבצעיות.  ההחלטות החשובות ביותר היו טעונות הסכמתם המשותפת של השלושה.

בריחותיהם של אנשי לח”י לא תמו.בשלהי 1943 ברחו מבית- הסוהר המרכזי בירושלים יעקב אליאב ומשה בר-גיורא,מוותיקי המחתרת, בהערימם על שומריהם בעת התקנת תאורה בחג המולד בביתו של מנהל בית-הסוהר.

שנה אחרי בריחתו של מיכאל מהשבי הבריטי,הייתה תנועת לוחמי חירות ישראל נכונה להכות בשלטון הזר,כפי שהכה שמשון בפלשתים עם לחי החמור.