הערך המוסף של המשפטים של לוחמי חירות בפני בית-הדין הצבאי בירושלים

במהלך שנת 1944, בחודשים מאי – יוני, היו עתידים לעמוד לדין ארבעה אסירים באשמת החזקת נשק: צבי תבורי “גוריון”, דוד בגין (מאירי) “גלבוע”, אנשל שפילמן “אריה” ומתתיהו שמואלביץ’ “צור”. בנוסף, עמדה להישפט גם אחת הלוחמות שנאסרה אף היא: חיסיה (שפירא) ראובני “אלינוער”.

מאסרם של אלה, יחד עם מעצרו של ד”ר ישראל אלדד, וזימונם בכפיפה אחת בשעה מכרעת, העניקה למחתרת הזדמנות היסטורית לרשום בתולדות מלחמת החרות עוד דף מזהיר, שאין לו אח ורע בהשפעתו על חינוך ההמונים ובעיקר על הנוער.

חודשי מאי-יולי 1944 היו חודשי המשפטים של החמישה. מרכז לח”י החליט להפוך את בית המשפט הצבאי לאוביקט פרסומי ולקבל ערך מוסף מהמשפט. המשפטים שייערכו ללוחמי לח”י ישמשו במת הסברה ובאמצעות במה זו, ניתן יהיה להגיע לקהל נרחב בארץ ובחוץ לארץ. דרך המשפטים המחתרת תספר על המצב האמיתי המתרחש בארץ, על יחסו השלילי של השלטון הבריטי אל היישוב היהודי ועל מטרת המחתרת: יציאת הבריטים מארץ ישראל ותביעת זכות לעם ישראל לעצמאות מדינית. כלומר, הקמת בית יהודי לעם היהודי.

בדרך זו, תינתן ההזדמנות ללח”י לזכות הן בקלף פוליטי כלפי חוץ וכלפי פנים. ההתנהגות במשפטים תהיה אקט פוליטי ראשון בתולדות הישוב של אי הכרה בשלטון הבריטי, השלטון הזר בארץ ישראל.

באותה עת, בשנת 1944 ישב ישראל אלדד בין כתלי הכלא בין אסירים נוספים מלח”י אותם הוא כינה “אנשי הנפש הגדולים”. הוא ישב ביניהם פצוע, עצמותיו שבורות, נתון בגבס אך הוא מעיד על רוח איתנה וחופשיה: “מעודי עוד לא הייתי חופשי כל כך וחזק כל כך, כאשר הייתי באותם חודשי המאסר הראשונים.”