מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י, סלבטור טורי גרשון “אבנר”
במאמר הקודם, “הנאשמים נאשמים” – חלק א’, סיפרנו על מרכז לח”י שהוקם לאחר רצח אברהם שטרן “יאיר” וקבע ללוחמי ולוחמות המחתרת מדיניות ברורה להופעה בפני בתי המשפט הבריטיים. הם ניצלו את במת המשפט להעברת מסריה של המחתרת לידיעת הקהל בארץ ובעולם.
נזכיר כאן שוב את השלבים העיקריים שאפיינו את הופעתם של לוחמי לח”י בבתי המשפט. השלבים היוו חידוש ועוררו את תשומת הלב של היישוב:
- התקופה הראשונה בשנים 1940-1944. הקו העיקרי התבטא בהכחשה. חברי לח”י שנאסרו שמרו בסוד את השתייכותם למחתרת וניסו להוכיח לחוקרים ולשופטים שהם טועים ויתחמקו ממאסר.
- ערך מוסף שאפשר להפיק מהמשפט. הופסקה ההכחשה וכל לוחם שנאסר או נשפט יופיע ללא הגנת עורך דין ולפיכך תהיה לו הזכות להצהיר דברים משלו להגנתו. ההצהרה תכלול הודאה בהשתייכות למחתרת והצדקת המעשה בגינו נתפס.
- הפרעה למהלך המשפט וחוסר עניין במשפט. לאחר מיצוי תהליך ההצהרות. המשפט אינו חוקי לכן הלוחמים אינם משתתפים במהלכו.
- התנהגות הלוחמים לאחר קבלת גזר הדין. מעשה פיינשטיין וברזני שהחליטו למנוע מהבריטים להוציאם להורג. סירובם של הנידונים למוות לבקש חנינה ועמידה איתנה מול שוביהם.
במאמר זה נמשיך ונפרוש בפניכם את עמידתם האיתנה של לוחמי חרות ישראל בבתי המשפט, חלקם הגדול נידונו למוות ואחדים אף מצאו את מותם בגרדום הבריטי. נספר על לוחמים שסירבו לשתף פעולה עם החוקים הבריטים וסרבו להשתתף ב”הצגה” המתחוללת בבתי המשפט הבריטים.
לאחר שמשפטם והצהרותיהם של חמשת חברי לח”י שנתפסו עוררו הדים בקרב הציבור, המשיך מרכז לח”י במדיניות הצהרות הנאשמים בבית המשפט והפניית אצבע מאשימה כלפי בריטניה וכלפי העוול שהיא גורמת ליישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר ההתנקשות בלורד מוין עלתה בידי לח”י ההזדמנות להפיץ את מטרותיה ואת עמדתה כלפי השלטון הבריטי גם ברחבי העולם.
משפטם של אליהו בית צורי ואליהו חכים בקהיר
אליהו בית צורי “זבולון” ואליהו חכים “בני” נשלחו על ידי מרכז לח”י להתנקש בלורד מוין ונתפסו לאחר ביצוע הפעולה. זמן לא רב לאחר מעצרם נפתח משפטם של השניים בקהיר. הוא נערך בפומבי והגיעו עיתונאים רבים ממדינות רבות כדי לחזות בו ולדווח. דווחים רבים ומפורטים התפרסמו בעיתונות המצרית וגם באירופה ובאמריקה.
השלטונות המצריים מינו לנאשמים סניגורים, מטובי עורכי הדין במצרים, כנראה, כדי להפגין את פתיחותם לדעת הקהל המקומית והעולמית. אך, הנאשמים נהלו את משפטם, כפי שנהגו חבריהם למחתרת בארץ, כאשר הופיעו במשפטים שונים באשמת השתייכות למחתרת או השתתפות בפעולות נגד השלטונות.
בית צורי ואליהו חכים לא הכחישו את ההאשמות נגדם, הם הסבירו את המניעים לפעולתם, והדגישו כי פעולתם הייתה צודקת, ועל כן צריך לזכותם. גם הם, כחבריהם בארץ ישראל, הפכו מנאשמים למאשימים, והציגו את השלטון הבריטי בארץ, כשלטון זר, מדכא, מפר את כל התחייבויותיו ומתעלל בזכויות העם היהודי.
מתוך הצהרתו של אליהו בית צורי:
“אנו רוצים שארץ ישראל שלנו, תהיה חופשית ועצמאית”
"עלי להסביר לכם עכשיו את הסיבות שהניעוני לפעול. ישבתי על גזוזטרת ביתנו בת״א. פתאום ראיתי המון אנשים צועדים, קוראים קריאות ונושאים דגלים בידיהם. נעניתי שזוהי הפגנה. לפתע הגיחה מן הרחוב קבוצת שוטרים בריטיים, והתחילה לפזר את המפגינים בהכותם באלותיהם. ידעתי ששוטר בריטי הוא בריטי, ובתור כזה אין הוא יכול להיות שוטר בארצי. לכן כשראיתי אחד מהם מרביץ באלתו מכות נאמנות בראשו של צעיר עברי, שאלתי את עצמי: מדוע צריך אנגלי זה... לבוא למולדתי ולהיות בה שוטר?... מדוע יכול אנגלי זה להכות את אחד מאחי ומדוע לא יכלו המפגינים להשיב לו מכה אחת אפיים? רק אחרי מספר שנים הגעתי למסקנה, שאנגלי יכול לבוא לארצי, להיות בה שוטר, שארצי נמצאת תחת שלטון בריטי. ארצי נמצאת בידי ממשלה זרה... אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות... הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא – הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... החלטנו להילחם. החלטנו להשמיד את השלטון הזר...
כבר לפני המלחמה הקודמת רצינו אנו, בני ארץ ישראל העבריים בעצמאות ארצנו. בשנת 1915 נסע איש מדע עברי מארץ ישראל, שמו אהרון אהרונסון, לקהיר זו, אל המפקד הראשי של הצבא הבריטי, והציע לו עזרה, שהביאה תועלת רבה בכיבוש הארץ. כששאלוהו איזה פרס הוא רוצה, השיב: איני מבקש מכם כסף, איני רוצה אלא בחירותה של ארץ ישראל. וזה הוא מה שרוצים אף אנו... לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים: לא למען ״בית לאומי״ בהתאם למנדט או שלא בהתאם למנדט. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחירות. אנו רוצים שארץ ישראל שלנו, תהיה חופשית ועצמאית.
התעמולה הבריטית הרגילה את העולם לראות את שאלת ארץ ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים, ואת הבריטים – בתורת שופטים ומסדירים. אין זה נכון, בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העבריים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי."
מתוך הצהרתו של אליהו חכים:
“אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו.”
"... החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ״ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזילזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? אי ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו?לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו.בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."
יו״ר בית המשפט נסה כמה פעמים להפסיק את דבריהם בפני השופטים, אסר גם על העיתונאים לרשום את דבריהם, אך השניים הצליחו למרות זאת להציג בפני השופטים ודעת הקהל המצרית והעולמית את מניעיהם הלאומיים והאנושיים, אשר הביאום לבצוע המעשה נגד הלורד מוין.
דבריהם של השניים כבשו את תשומת לבם ואהדתם של רבים מבני העם המצרי, ובעיקר הרשימו את המוני הסטודנטים, אשר ראו בהם לוחמים פטריוטים הנלחמים באומץ לב למען עמם ומולדתם.
בלח”י פרסמו הודעה המופנית “לנידונים בנכר – ברכת אחים”
“זאת הוכיחו השניים בפעולתם וזאת הוכיחו בעמידתם מאז נפלו בידי שוביהם. בפני הקצינים הבריטיים, שבאו לחקרם, לא הצטדקו ולא נכנעו מפני איומים. הם הצהירו על הכוונה הפוליטית של פעולתם והגישו כתב אשמה נגד השלטון הבריטי הצורר. בבית הסוהר הזר על אדמת ניכר, בודדים ומבודדים, לא נשברה רוחם בקרבם. בפני בית הדין הנוכרי הופיעו זקופי קומה ואמיצי רוח גם ביודעם את הצפוי להם.”
אליהו בית צורי ואליהו חכים נידונו למוות בתליה וביום ח’ בניסן תש”ה, עלו לגרדום ושירת “התקווה” בפיהם.
הפרעה למהלך המשפט וחוסר עניין במשפט
עד כה דבריהם של הלוחמים בבתי המשפט חצו גבולות ומצאו הד בעיתונות בארצות הדמוקרטיות. בפעם הראשונה נגלה למדינות מחוץ לארץ ישראל, אמת אחרת על תפקידה של בריטניה בארץ ישראל. חלחלה ההבנה על מניעי מחתרת לח”י והשקפתה הלאומית. חל גם שינוי ביחס הקהל בארץ לפעולות המחתרת ונוצרו אפשרויות של יצירת נקודות מגע בחו”ל. קשרים אלה סייעו מאוחר יותר בהקמת סניפים בחו”ל.
החידוש שבמתן הצהרות היה יעיל במשפטי יחידים, ונתן את אותותיו. אך כמו כל חידוש, ההצהרות מיצו את הסברן. המחתרת הייתה זקוקה לדרך חדשה, שתנער את האווירה ביישוב.
המשפט של לוחמי לח“י שהשתתפו בהתקפה על בתי המלאכה
ביום 12 באוגוסט 1946 החל משפטם של 22 אנשי לח”י (איש לח”י נוסף מביניהם נשפט בנפרד), שנאסרו בכפר אתא לאחר ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. ההתקפה הייתה מרובת משתתפים ולרוע המזל, נתפסו ונשבו 23 לוחמים ולוחמות.
כל השבויים הועמדו למשפט ביחד. משפט זה בו נשפטים עשרים ושלושה לוחמים, נתן בידי המרכז את הרעיון לשנות מן הקו הקבוע. מתן עשרים ושלוש הצהרות לא היה מעשי ואף עשוי היה להיות מייגע ולא אפקטיבי.
הועלה רעיון לשנות את השיטה: נציג אחד מהקבוצה יצהיר הצהרה קצרה, מיד עם תחילת הדיון בבית המשפט.
18 לוחמים הובאו מכלא עכו למשפט בתלבושת אחידה, כאיש אחד. בבית המשפט פגשו את ארבע הלוחמות, אף הן בתלבושת אחידה, שהובאו מבית הסוהר לנשים בבית לחם. חיים אפלבוים “אלימלך” קם על רגליו ונתן הצהרה בשם הלוחמים והלוחמות:
"אנו לוחמים שנפלנו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבנות להתעללות – ולא משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט, ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה!"
הלוחמים והלוחמות לא הסכימו לייצוג משפטי ולא הניחו למשפט להתנהל. הם קמו על רגליהם בשירת “חיילים אלמונים”. השירה נמשכה שוב ושוב וזה מנע מהבריטים לנהל את המשפט. המחזה חזר על עצמו גם למחרת, כשדברי נשיא בית הדין נקטעים בשירת הנאשמים. באותו יום פורסם תיקון לתקנות שעת חירום, המאפשר לדון נאשמים שלא בפניהם.
המשך המשפט התנהל בתחומי בית הסוהר בעכו בו הוחזקו הלוחמים הגברים.
19 הלוחמים נידונו למוות בתלייה. 4 לוחמות נידונו למאסר עולם. היישוב כולו הזדעזע מפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט.
הלוחמים שנידונו למוות קיבלו את גזר הדין בהשלמה. הם סירבו לבקש חנינה משום שהם לא ראו בשלטון הזר, הבריטי, גוף שיכול לדון אותם. לבסוף, לאחר מחאות ובקשות חנינה של הציבור בארץ ובעולם, לאחר איומים מצד המחתרת לנקמה, הומר גזר הדין למאסר עולם.
משה ברזני נתפס ונידון למוות
“בתליות לא תפחידונו!”
כ”ה אדר תש”ז, 17 במרץ 1947
משה ברזני “בן ציון” נידון למוות בתלייה, על ידי בית דין צבאי בריטי, באשמת החזקת רימון. עם תחילת המשפט, מסר ברזני הצהרה קצרה בה אמר שאין לבריטים זכות לשפוט אותו מאחר והם שלטון זר במולדתו.
ברזני הכריז בבית המשפט הצהרה קצרה:
"העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חרות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשביכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו, ולהשמידנו לא תצליחו. עמי, וכל העמים המשועבדים לכם, ילחמו באימפריה שלכם עד חרמה!"
לאחר הצהרה זו לא השתתף ברזני במהלך המשפט, אלא חבש כיפה לראשו, והחל מעיין בספר התנ”ך, בלי להתעניין במהלך המשפט. רק לשמוע את פסק הדין אלצו אותו. עם השמעת גזר הדין הוא קם ושר “התקווה” ונפרד מבני משפחתו.
משה ברזני ומאיר פיינשטיין איש אצ”ל שנידון אף הוא למוות, מתו בגבורה בתא המוות של בית הכלא המרכזי בירושלים, בעזרת רימון שהניחו בין ליבותיהם. הם בחרו למות בידי עצמם מאשר בידי האויב וקבעו: “לא יהיה גרדום בירושלים”.
גאולה כהן “אילנה” בבית המשפט
“בין העם העברי והמשעבד הבריטי קיים רק יחס אחד: מלחמה!”
גאולה כהן “אילנה” הייתה קריינית ברדיו המחתרתי של לח”י. מיקומה של תחנת השידור הוחלף מדי פעם כדי שהבריטים לא יתפסוה. מיקומה האחרון של התחנה היה בדירתם של צפוני שומרון וצבי פרונין ברחוב השומר 3 בתל אביב. המחתרת השתמשה בדירה זו במשך חודשיים וחצי. אחד השידורים, בפברואר 1946, הסתיים בפתאומיות, כשהמאזינים שמעו לפתע את כהן שואלת בתמהון “מה קרה?”. הבריטים פרצו לבית ועצרו, בשידור חי, את כהן ועוד לוחמים ששהו באותה עת בדירה.
כהן הועברה לבית הסוהר לנשים וחיכתה למשפטה. כהן הואשמה בהחזקת משדר בלי רשיון ובהחזקה לא חוקית של ארבעה אקדחים וארבעים ושמונה כדורים.
כאשר היא נשאלה “מודה או לא מודה?” אמרה גאולה: “לא אשתתף במהלך המשפט ואת שיש לי לאמר אומר אחר כך בהצהרתי.”
כהן שבה לשבת במקומה והפנתה את מבטה לצד הקיר שהיו בו חלונות. היא הסתכלה מעל ראשי העיתונאים החוצה, מתבוננת בעצים שנראו מבעד לחלון. בידיה ניירות עליהם כתבה את הצהרתה על פי ראשי הפרקים שהציע לה “גרא” – נתן ילין-מור במכתב שהועבר אליה בדואר המחתרתי.
כשהתבקשה על ידי בית המשפט לקום ולומר את דבריה היא מספרת בספרה “סיפורה של לוחמת”:
“דברי כתובים וצפופים לפני על נייר חלק, בלי שורות, עוד מאמש, רק שהרווח הצר שבין מילה אחת לשנייה ובין שורה לשורה קטן והולך, קטן ונעלם… אני ממצמצת בעיני, אני מבקשת לבקוע את הגוש האחד הגועש הזה לאחדים, למילים, אבל כל המילים שכתבתי אתמול אבדו לי. השופט מביט בי ומחכה, המון עיניים דוקרות מאחורי, העיתונאים, אני רואה, שלופים דרוכים לזינוק טרף, ואני עכשיו לא יכולה להתחיל בלי שזה יהיה גם הסוף, וחושבת איך אפשר במילה אחת להגיד את הכל…”
לאחר זמן מה כהן מצהירה:
"אין אני מודה בזכותכם לשופטני, ועל כן לא לכם עלי למסור דין וחשבון אם עשיתי ומה עשיתי. אני לוחמת עבריה, בת לתנועת לוחמי חרות ישראל, רואה בכם כוח זר המשעבד את המולדת. לי יש רק חוק אחד ויחיד שאותו המלכתי על עצמי מרצוני החופשי, הוא חוק המחתרת העברית".
לאחר שהשופט אומר שכהן אינה מדברת לעניין והפוליטיקה אינה מעניין המשפט, כהן אינה מוותרת ומוסיפה:
"לא משום שהחוקים הוחקו כתקנות לשעת חרום, איננו מכירים בהם, אלא משום שהם חוקי עם זר שאינם מחייבים את הנוער העברי. אין אנו נלחמים בחוק אלא במחוקק, ואין אנו מבדילים בין מחוקק טוב ורע. כל שליט זר פה הוא אויב לנו. אנו לוחמי חרות ישראל הוצאנו חוקי חרום משלנו: כל בריטי בארץ הזאת, שוטר חייל או איש בולשת, דינו כדין אויב ואחת דתו — למות".
דבריה של כהן מעוררים מהומה בבית המשפט ונשיא בין הדין מבקש להפסיק את דבריה. כהן ממשיכה בעוז, לא ממתינה שיתרגמו את דבריה:
"בין העם העברי והמשעבד הבריטי קיים רק יחס אחד: מלחמה!"
"לא להתגונן אני עומדת בפניכם במשפט אלא כדי גם מפה להמשיך בכם את המלחמה. אני, בת לאותה תנועה ששמה לה למטרה להילחם בכם עד חורמה, עומדת לפני מה שאתם קוראים בית דין. ברצותכם לדון אותי אתם מבקשים להעמיד לדין את רצון החרות של האומה, רצון שלא יכלו לו טובים מכם ולא יוכל לו שום כוח בעולם. התאמרו להשיג זאת בכולאכם אותי ואת חברי לנשק. התאמרו לכלוא את הרוח? לא אנו יצרנו אותה אלא היא שיצרה אותנו ובמותנו לא תכלה."
"... יודעת אני שקיים סעיף אחד שעל פיו רשאים אתם לדון אותי למיתה. איני יודעת אם יש בכם די אומץ להשתמש בו כנגדי, אולם יהא פסק דינכם אשר יהא - יחסכם אלי חייב להיות כאל שבוי מלחמה שנפל."
גאולה כהן נידונה ל-9 שנות מאסר. בעוד משפטה כמעט ומסתיים הגיעה לבית המשפט הידיעה שד”ר ישראל (שייב) אלדד הוברח מהמרפאה של ד”ר טרוי בירושלים על ידי קבוצת לוחמים של לח”י. בתוך שמחת הידיעה שומעת גאולה כהן את גזר דינה. 9 שנות מאסר עבור שתי “העברות” שביצעה והיא תרצה את עונשן בזמן אחד, סה”כ 7 שנים.
פתאום נשמע קול אישה מתוך הקהל שר את “התקווה”. כהן הופתעה לראות שזו אמה ששרה והרכינה ראשה בבושה. למעשה, האם שרה כדי שלא לצעוק צעקה, כדי שלא להתמוטט, בנה הצעיר, אחיה של כהן שכב מעולף לרגליה של האם מחמת חולשת רעב. אך האם האמיצה, כבתה, עמדה ושרה. לאט לאט הצטרפו אליה קולות אחרים והשוטרים עמדו אף הם ללא ניע.
סיכום:
לאחר ההצהרות הארוכות של הנאשמים בבתי המשפט, נקטו לוחמי לח”י בגישה של הפרעה בבתי הדין ואדישות כלפי המתרחש. לאחר מכן משפטיהם של לוחמי ולוחמות המחתרת התנהלו על פי התנאים הנקודתיים האפשריים. היו שניסו לומר את האני מאמין שלהם. היו שניסו לשיר כדי לטרפד את מהלך המשפט. אך לא היה עוד חידוש בדבר. הם פעלו כבר באותה עת באווירה שבה היו ללח”י יותר תומכים מאשר בעבר. מטרתם הייתה מובנת לציבור, גם אם מחנה המתנגדים היווה עדייו רוב.
אין ספק, שהופעות אלה בבית המשפט והזעזוע בגילוי אומץ הלב וההקרבה של הנידונים, תרמו לאמון שהתעורר בלב חלקים בעם. בכוונותיהם האידיאליסטיות של חברי המחתרת ולתדמית של לח״י והאצ׳׳ל.
מקורות מידע:
- לוחמי חרות ישראל, נתן ילין-מור
- “לח”י כתבים” כרכים א’-ב’, הוצאת יאיר, 1982.
- מקורות לתולדות תנועת לח”י, ליקט וערך: יעקב בנאי, הוצאת יאיר, 2006.
- “סיפורה של לוחמת”, גאולה כהן, הוצאת ספרים קרני בע”מ, תשכ”ב.
- עיתון הארץ 18 במרץ 1947