שולמית נולדה בתל־אביב ביום ט”ו באדר ב’ תרצ”ב, 23 במרץ 1932 – בת זקונים, שמינית במספר, להוריה, אסתר ושמואל דניאל, שעלו ארצה מרוסיה בשנות ה־20 והתיישבו בנוה־צדק שבתל־אביב. משפחה דתית וציונית. ההורים חינכו את ילדיהם ברוח מסורתית ולאומית. האב היה סוחר טכסטיל והאם עקרת־בית, אשה חסודה ועדינה, אשר חינוך ילדיה היה בראש מעייניה.

שולמית היתה ברוכת כשרונות במוסיקה, ריקוד ומשחק, והייתה נושא גאוותו של אביה. למדה בבית־ספר לבנות בנוה־צדק, ובגיל תשע הצטרפה ל”ברית חשמונאים” – תנועה דתית לאומית, שמרבית חבריה מצאו דרכם ללח”י, לרבות שולמית הצעירה. כינויה בלח”י היה יעל. עיסוקה הראשון במחתרת – הדבקת כרוזים באישון לילה, או לפנות בוקר – היה כרוך בלא מעט אלימות והתנגשויות הן עם אנשי ה”הגנה” והן עם הבריטים, וגרם להתנגדותו הנמרצת של אביה לפעילותה זו.

האב דאג לשלום בִתו, שולמית, ולשלום בניו, שאחד מהם היה חבר אצ”ל והשני בחי”ש. שולמית נאלצה לעזוב את הבית ונשלחה לקורסים לנשק בפתח־תקוה, אותם סיימה בהצלחה, ואז יצאה – יחד עם בצלאל (יוסי) יוסיפוף – לגייס נוער ולהדריכו. את כל התפקידים שנטלה על עצמה מילאה תמיד במלוא האהבה והמסירות האופייניים לה.

בת 16 בלבד הייתה שולמית כאשר התגייסה יחד עם רוב חברי לח”י לחטיבת השריון 8, בפיקודו של יצחק שדה, שירתה כנהגת קרבית בגדוד 82, ועברה לא מעט הרפתקאות במהלך מלחמת השחרור.

ביום 12 בדצמבר 1950, לאחר שחרורה מהצבא, נישאה ליהושע שרצקי, חברה מאז ימי לח”י. בשנת 1953 נולדה להם בִּתָם, נינה. אושרם, לדאבון הלב, לא נמשך זמן רב. ביום מר ונמהר, ביוני 1955, נהרג יהושע בתאונת עבודה מזעזעת. שולמית, שנותרה לבדה ללחום את מלחמת החיים, גידלה בת לתפארת, והמשיכה לעבוד וללמוד.

במשך שנים ניהלה שולמית את המדור העברי בסוכנות סטימצקי. במשך 20 שנה לימדה נוער קשה חינוך ברשת “מפתן” ומשנסגר בית־הספר, חזרה לעסוק בספרים וניהלה את חנות הספרים בבית העיתונאים בתל־אביב – להערכתם הרבה של סופרים ועיתונאים – עד לסגירתה.

שולמית נפצעה בתאונה, ומשהחלימה החלה ליצור עבודות אמנות מיוחדות במינן, אותן הציגה בחוצות היוצר בירושלים, ברמת־גן ובסימטת האמנים בתל־אביב, והמשיכה בפעילותה האמנותית. היא הייתה פעילה כמתנדבת בבית־יאיר.