אפרים נולד בשנת 1922 בקוטנו שבפולין. בן זקונים לאב, צבי, שהיה סוחר, פעיל בתנועת ה”מזרחי” ובעל הסמכה של רב, ולאם, יוכבד, שהיתה פעילה בתנועה הציונות הפרוגרסיבית. המשפחה על שבעת ילדיה עלתה ארצה בשנת 1928, מתוך מניעים ציוניים. בתחילה התגוררו ביפו ואחר עברו לתל־אביב. האב למד את מלאכת הבניין וילדיו, לרַבוֹת אפרים, שילבוּ לימודים ועבודה בבניין.

בהשפעת האב למד אפרים בבית־ספר “תחכמוני”, ובמקביל התחנך והיה פעיל בתנועת ה”שומר הצעיר” בתל־אביב וחבר בנוער ה”פועל”. מהר מאוד גילו מדריכיו את יכולת המנהיגות שלו והוא נבחר למדריך.

בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי ושירת בחטיבה העברית י.ע.ל., בחיל הנהגים הבריטי. הוא הוצב בלוב והשתתף בקרבות אל־עלמיין ובמצור טוברוק. בשובו מהמלחמה, הפך להיות פעיל ב”הגנה” וסייע רבות בהורדת עולים בלתי לגלים בחופי תל־אביב. לבסוף התאכזב מפעילות ה”הגנה” והחליט לפרוש ולהצטרף ללח”י. את פעילותו במסגרת התנועה ניהל באמצעות מונית, הוא עבד בתחנת המוניות “חשמונאים”, שהיתה ממוקמת בפינת הרחובות קינג־ג’ורג’–החשמונאים, והעמיד את המונית לרשות הלח”י.

ביתם של אפרים ואשתו חנה לבית גרינהולץ, ברחוב בזל 3 בתל־אביב שימש מרכז לפעילות הלח”י, וממנו שידרה לא פעם תחנת הרדיו של לח”י. לבית זה גם הוברח במונית “דב הבלונדיני”, שהיה מבוקש על־ידי הבריטים, עת שכב על שולחן הניתוחים בבית־חולים “הדסה”. הוא שהה בביתם של אפרים וחנה עד שהתחזק. בנו הבכור של אפרים, חיימקה, שימש לא פעם “כיסוי” לפעילויות השונות, למרות גילו הצעיר.

לאחר רצח ברנדוט, נאסר אפרים יחד עם קבוצה מפעילי לח”י ונכלא בכלא עכו. עם שחרורו מהכלא התפרנס כנהג מונית. ניסיונו לשקם את חייו הכלכליים, עברו עליו תלאות קשות בשל השתייכותוֹ ללח”י. המונית, אשר שימשה מקור פרנסה למשפחה, הוחרמה בידי ה”הגנה”, וכשרצה אפרים להצטרף ל”אגד”, נתקל גם כאן בהתנגדותם של ראשי הקואופרציה. לבסוף התקבל.

לימים, במרץ 1954, בהיותו חבר “אגד”, הנוסע בקו אילת, לקח את משפחתו אִתו, לחגיגות שנערכו במלאות חמש שנים לשיחרור העיר אילת. ביום י”ב באדר ב’ תשי”ד, 17 במרץ 1954, בדרכם חזרה, במעלה העקרבים, הותקף האוטובוס מהמארב בידי פֵדָאִיוֹנִים. כמעט כל נוסעי האוטובוס נהרגו ובהם גם אפרים וחנה אשתו. בנם, חיימקה, נפצע קשה בראשו ושכב 32 שנה כשהוא משותק גופי ומוחי ונפטר בשנת 1986. בִתם, מירה’לה, ניצלה, הודות לחייל ממאבטחי האוטובוס אשר שכב עליה ובכך הצילה. בתם התינוקת ציפורה הושארה אצל סבתהּ וכך ניצלו חייה.

למירה’לה שלושה ילדים ושני נכדים ולציפי שני ילדים.