אליהו נולד בעיר וולוצלאבק שבפולין למשה ולאיטה ביום ו’ באלול תרע”ה, 16 באוגוסט 1915. סיים את לימודיו בגימנסיה המקומית. בגיל 13 הצטרף לבית”ר והיה מפעיליה. לימים התמנה למפקד המחוז של בית”ר ונעשה אחראי על כמה ערים. ב־1935 עלה ארצה כסטודנט והחל ללמוד בלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1936 הצטרף ל’הגנה הלאומית’ ובמאורעות תרצ”ו–תרצ”ח שמר בבית היתומים ‘דיסקין’, בגבעת שאול, ואחרי־כן פיקד על תחנת הנוטרים בנוה־שאנן בירושלים. בעת הפילוג בהגנה הלאומית, בשנת 1937, נימנה על ראשוני ‘הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל’. בשנת 1938 היה ראש ברית ‘אל־על’: הקורפורציה העברית הראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחד מראשי ארגון הסטודנטים הלאומיים ‘יבנה–יודפת’.

כשהאצ”ל החל בהכשרת טייסים, הצטרף אליהו לקורס וזכה להיות אחד הטייסים העברים הראשונים בארץ־ישראל. הוא היה קריין ב’קול ציון הלוחמת’ – תחנת השידור הראשונה של האצ”ל.

בעת הפילוג באצ”ל, בשנת 1940, הצטרף אל אברהם שטרן – יאיר, והיה לחבר ‘לוחמי חרות ישראל’ (לח”י) ומפעיליה. ב־1941 השתתף בפעולה להחרמת כספים מהבנק הערבי בירושלים, שם הופיע כקצין בריטי. הפעולה נכשלה ואליהו נתפס, נשפט ונדון לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך. זמן־מה ישב בבית־הסוהר המרכזי בירושלים ומשם הועבר לנור־שמש, לעבודה במחצבות האבן. חלק מתקופת מאסרו בילה גם בכלא שכם. הוא ישב בסך הכל ארבעים וארבעה חודשים, ומששוחרר חזר לעבודת המחתרת.

בשנת 1947 נשא לאשה את רות שכטר (חברת לח”י), ובשנת 1948 נולד בנם הראשון, יאיר.

בשנת 1947 נוסד העיתון היומי הגלוי של לח”י, ‘מברק’, ואליהו היה לעורכו הראשי. לאחר הריגתו של הרוזן ברנדוט בירושלים, ביום 17 בספטמבר 1948, נעצר אליהו יחד עם רבים מחברי לח”י לשעבר בכל רחבי הארץ. הוא נכלא ביפו, משם הועבר לעכו, לאחר פריצת הכלא על־ידי העצורים. אחר הועבר לבית־שאן ומשם לכלא ג’אלמה. אחרי חמישה חודשי מעצר, שוחרר בעקבות החנינה הכללית עליה החליטה הממשלה הנבחרת הראשונה של המדינה. בשנת 1950 נולד בנו השני, אמנון.

משנת 1955 היה אליהו חבר מערכת העיתון ‘ידיעות אחרונות’, כתב ובעל טור. הוא יסד את חברת ‘אל־עם’, להוצאת התלמוד המפורש בשפה האנגלית.

אליהו נפטר ביום י”ח באב תשנ”ה, 14 באוגוסט 1995 והובא למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק. הניח אשה ושני בנים.