חנה נולדה ביום ד’ באלול תרפ”ד, 3 בספטמבר 1924 בלובלין, פולין להוריה משה וצ’רנה. עלתה ארצה בשנת 1936 עם הוריה וחמשת אחיה. המשפחה התיישבה בירושלים. הבית היה בית דתי וציוני. חנה הצטרפה לבית”ר בגיל 15. לאחר הפילוג, החליטה שדרכה של לח”י תואמת את השקפותיה והצטרפה למחתרת.

בתחילה היה עיקר פעילותה הפצת חומר הסברה, הדבקת כרוזים וכן גם שימשה כמקשרת. התמחתה בצילום, פיתוח והדפסת תמונות. היא עבדה אצל הצלם הרושקס, שהיה צלם החצר של הנציב העליון. בזמן עבודתה נהגה לפתח עוֹתָקים כפולים של תמונות והעבירה אותם ללח”י. כאשר הבריטים החלו לחפש אחריה, עזבה את בית הוריה ועברה לנתניה. גם כאן גילו אותה האנגלים והיא נאלצה לעבור לתל־אביב וירדה למחתרת. תפקידה העיקרי היה לשמש כמקשרת בין אנשי לח”י בתל־אביב וירושלים. היא השתתפה גם בקורס לנשק.

כאשר קרס סניף חיפה, עקב מאסר החברים המרכזיים בו, נשלחה נילי לעבוד בשיקום הסניף. היא פעלה לחידוש הקשר עם הפעילים והאוהדים, עסקה בהגברת פעילות ההסברה לציבורים חדשים, ובשמירת הקשר עם פעילי המחתרת ואוהדי המחתרת בקיבוצים ובמושבות בצפון הארץ. כן השתתפה בתצפיות להכנת פעולות. באחת מנסיעותיה בצפון, ליד נהלל נחטפה בידי אנשי ההגנה, במטרה “להוציא” ממנה שמות של אנשי לח”י. היא לא מסרה שום מידע ושוחררה. כעבור זמן קצר נחטפה שוב, הפעם באיילת־השחר. היא נחקרה במשך ארבעה ימים, במהלכם שבתה רעב. משנוכחו לדעת, שאין סיכוי להוציא ממנה מידע כלשהו, החליטו לשחרר אותה.

בין הפעולות הרבות בהן השתתפה היו ההכנות לפעולות בבתי הזיקוק, פיצוץ גשר נעמן, תקיפת בתי המלאכה של הרכבות בחיפה בשנת 1946, בה נהרגו 11 לוחמים ומרבית האחרים נתפסו בידי מארב בריטי. הייתה בין הבודדים שהצליחו להימלט מידיהם.

חנה חזרה לחיפה, ובין השאר הייתה אחראית לקשר עם כמה קיבוצים בצפון. בתקופת תנועת המרי הייתה גם המקשרת בין גרא ואליהו גולומב, מפקד ההגנה. בשנת 1947 נאלצה לעזוב את חיפה וחזרה לתל־אביב, לאחר־מכן מונתה כאחראית על אזור הדרום ועל ארגון פעילות מבצעית. אולם לא עבר זמן רב, והיא נעצרה, נשלחה למעצר בבית־לחם, אחר כך בעתלית ושוחררה ביום 1 במאי 1948.

התגייסה לפלוגת בנות לח”י בצה”ל ומונתה לסגנית מפקדת הפלוגה. לאחר זמן קצר הועברה לחטיבת לח”י בירושלים, לחמה שם עד שלח”י חדלה להתקיים גם בירושלים.

בשנת 1950 נישאה חנה לנתן מרפיש, איש לח”י. נולדו להם: יאיר ודורית.