שבתי נולד בכ”ז באייר תרפ”ד, 31 במאי 1924 בווילנה להוריו, דב ומרים. את ראשית השכלתו רכש ממלמד, שהיה בא לביתו, וכבר בגיל מוקדם נגלו כישרונותיו. בהיותו בן שש כבר ידע ארבע שפות: יידיש, פולנית, רוסית ועברית. היה חבר בית”ר מילדותו. גם הוריו תרמו רבות לחינוכו הלאומי. בשנת תרצ”ב נפטר אביו וכעבור שלוש שנים החליטה אמו לעלות ארצה עם שני בניה: שבתי וצבי.

המשפחה התיישבה בתל־אביב ושבתי למד בבית־ספר למסחר “גאולה”. הוא פעל בסניף של הצופים ועד מהרה הצטרף לאצ”ל. עם הפילוג הלך בעקבות יאיר ונעשה חבר לח”י. כאן השתתף בין היתר בהתנקשות בקצין הבולשת מורטון, רוצחו של יאיר, פעולה שנכשלה, וכן היה פעיל בכתיבה בביטאון המחתרת. בשנת תש”ב נאסר עקב הלשנה ונכלא בעכו, במיזרע ובלטרון. גם כאן המשיך בלימודיו ובכתיבת מאמרים.

אחרי שהוגלה בשנת 1944 יחד עם 251 חבריו למחנות מעצר באפריקה, איפשרה לו מיומנותו בשפות רבות לסייע בתכניות הבריחה ולבורחים עצמם. הוא עצמו השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים ממחנה סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, ב־29 ביוני 1946, דרך שתי מנהרות שחפרו העצורים. הוא נתפס והוחזר למעצר.

כעבור ארבע שנים, בשנת תש”ח, שוחרר משביו. בשובו לארץ התגייס לצה”ל והוצב לגדוד 89, השתתף בכיבוש משטרת עיראק־סואידן ועוג’ה־אל־חפיר (ניצנה). בקרב זה היה היחיד שנחלץ שלם מהזחל”ם בו מצא את מותו “דב הבלונדיני”.

לאחר שיחרורו, למד באוניברסיטה העברית מדעי הרוח ומשפטים. הוסמך כעורך־דין, עבד במשרד המשפטים, וכן שימש כיועץ משפטי במשרד המסחר והתעשיה. נשא לאִשה את יעל (חיה לבית ברנדווין), אף היא חברת לח”י, ולהם שלוֹשה ילדים: שרה, נאווה ויאיר, ונכדים.

לאורך כל השנים בלט שבתי בפעילותו בתחום הרוח. לאחר יציאת לח”י מן המחתרת, היה בין מצדדי ד”ר אלדד בעיצוב דמותה של תנועת “הלוחמים” , וסבר שגם במדינת ישראל לא תמה דרכו של לח”י. לאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו “לבית השבעה” בירושלים, כהזדהות עם ארץ ישראל השלמה. השתתף בקביעות בביטאון “הסולם”.

בתש”ך פירסם את ספרו “גאולת ישראל במשבר המדינה”, ובתשל”ט – את ספרו “נבואה ומסורת בגאולה”, בו הציג את שיטתו האומרת, כי גאולת ישראל התורנית המשיחית היא מעשית וצודקת. בפעילותו כמשפטן, שאף לבסס את עליונות המשפט העברי.

שבתי נפטר ביום כ”ט בכסלו תשל”ט, 29 בדצמבר 1978 ונטמן בהר הזיתים.