לח”י היתה המחתרת הקטנה ביותר ומספר לוחמיה מוגבל, מה שהכתיב את דרכי הפעולה שלה. בחירתה בהתנקשויות ובחיסולים נבעה אומנם משיקולים פוליטיים או מבצעיים, אולם גם מכורח המציאות שהכתיבה פעולות פרטיזניות ולא התקפות של יחידות צבאיות מלאות.

לפי נתן ילין מור (“גרא”), חבר מרכז לח”י, יאיר חשב לראשונה על התוכנית להתנקש בחיי שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון שהוצב בקהיר בקיץ 1941 וסבר שהמעשה יהווה “לקח לעולם וליישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון, אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו”. התכנית נידונה במפקדה של יאיר ואושרה ב־18 בינואר 1942, שלושה שבועות לפני שנרצח. יצחק שמיר, לאחר שברח ממחנה המעצר מזרעה בספטמבר 1942, החליט להוציא את התוכנית שקבע יאיר אל הפועל, למרות שתהה כמה זמן יידרש עד שהמחתרת הקטנה תהיה מסוגלת לבצע משימה כה מורכבת.

בינואר 1944 מונה וולטר אדוארד גינס, הלורד מוין לשר המדינה לענייני המזרח התיכון, שמושבו בקהיר. הציבור היהודי ראה בו איש העוין את היהודים בכלל ואת הציונות בפרט. הוא הואשם בכך שהוא היה מעורב בהחלטות שהובילו לטביעתה של אוניית המעפילים “סטרומה” בפברואר 1942 ובמסגרת תפקידו כשר המדינה הוא נעל את שערי הארץ בפני אוניות מעפילים. מצד שני, יש הטוענים כי בשנה-שנתיים האחרונות לחייו שינה מוין את יחסו לציונות והחל לאמץ גישה שונה. אולם לא יחסו של מוין לציונות וליהודים היה מה שעמד מאחורי ההחלטה להתנקש בחייו, אלא העובדה שהוא היה הנציג הבריטי רם־הדרג ביותר במזרח התיכון. אליהו בית־צורי עצמו הצהיר במהלך משפטו כי “לא שקלנו אם לורד מוין הוא אדם טוב או רע. התחשבנו רק בכך שהוא היה איש המפתח של הממשל הבריטי במזרח התיכון וככזה היה אחראי למה שהתרחש בארץ ישראל”. מלבד זאת, לח”י גם סברה שאם מותר להתנקש בחיי חיילים בריטים בארץ המבצעים את המדיניות האנטי־ציונית, על אחת כמה וכמה שמותר לפגוע בראש הבריטי הקובע את המדיניות וגם מבצעהּ.

בהתאם לכך הוקם בקהיר תא מחתרתי של חברי לח”י ששירתו בצבא הבריטי והוצבו במצרים, ולצידם פעלו יהודים מקומיים. שמיר הטיל את משימת ההתנקשות עצמה על אליהו חכים (“בני”) ואליהו בית־צורי (“זבולון”), שנשלחו לקהיר, שם קיבלו תמיכה וסיוע מחברי התא המחתרתי. ההוראות שקיבלו חכים ובית-צורי היו לפגוע במוין, אולם לא באזרחים מצריים, משום שלח”י קיוותה לפתח יחסים טובים עם עמי ערב, שגם הם נאנקו תחת העול האימפריאליסטי הבריטי.