לוחמי חרות ישראל בצל מאורעות מלחמת העולם השניה והשואה
מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון “אבנר”
כמחצית מלוחמי ולוחמות מחתרת לח”י הגיעו מפולין, ליטא, לטביה, אוסטריה, גרמניה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, מדינות הבלקן ועוד.
כמעט כולם חוו פוגרומים ובהמשך חוו את נוראות השואה על בשרם, ניצלו בעור שיניהם וחוו את אובדן משפחתם. הם איבדו בני זוג והורים, הם איבדו אחים ואחיות שהושמדו על ידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה ואיבדו משפחות מורחבות.
לוחם לח”י שולמן נחמן מיטיב לתאר את התחושות של חברי המחתרת בימים של מלחמת העולם השנייה:
“… זאת הייתה אוירה של תקופה שחורה, לא שחורה אולי, קודרת, אולי זאת הייתה אוירה של טרום המבול, טרום אחרית הימים. יש להביא בחשבון שרוב הבחורים שישבו שם באו מחו”ל, מאותן הארצות ששם התחילה להשתולל מלחמה ושהם טרם הבינו מה פישרה, אבל כנראה שמתחת לסף ההכרה בעיקר שהם היו אנשים צעירים ואני מאמין שאנשים צעירים יש להם אינסטינקטים הרבה יותר חדים מאשר לאנשים מבוגרים. הם הרגישו את השואה, לא את השואה שהיא באמת התקיימה, הם הרגישו שמשהו עומד להתרחש…”
לאה כהן (גרנק) מספרת בעדותה שבשנת 1942 החלו לשמוע על הזוועות המתרחשות באירופה. הצנזור הבריטי אסר על העיתונים לכתוב על הנושא. אך העיתונאים היו נוהגים לספר על כך בעל-פה בהרצאות מיוחדות שערכו. כך מסרה בעדותה: “שמענו על השואה וזו הייתה מכה נוראית בשבילנו שהיהודים רוצים לעלות ארצה והאנגלים אינם מרשים…”
לוחמי ולוחמות לח”י רבים השאירו משפחות ועלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, רבים מהם עסקו בפעילות מחתרתית מסוכנת והיו צריכים להתרכז בתכנון פעולות וביצוען, הסתתרות ובריחה בו בשעה שהיו בהם מחשבות ודאגות למשפחות שנותרו חשופות לרוע שהתרחש באירופה וברוב הפעמים גם לא ידעו מה עלה בגורלן.
על רקע התקופה הקשה שעברה על היהודים במלחמת העולם השניה פעלו לוחמי מחתרת לח”י בהקרבה ובמסירות. למרות הטראומות הנוראיות שעברו, המשיכו להילחם למען עתיד טוב יותר לעמם. סיפוריהם מלמדים על חוסן האדם והרצון לחיות בחירות ובכבוד.
יצחק שמיר – “מיכאל”, חבר מרכז לח”י וראש הממשלה השביעי אשר איבד את כל משפחתו שנותרה בפולין נשאל על ידי חיים משגב (מתוך הספר “שיחות עם יצחק שמיר”) על לקחי השואה:
שאלה: “ולך, באופן אישי, יש לקחים שאתה מבקש להעבירם לדורות הבאים?”
על כך ענה שמיר: “אסור לשכוח ואסור לסלוח. בפולין, ארץ שיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, נטבחו מיליונים ובהם כל בני משפחתי. משמע, חובה עלינו להיות חזקים, אם חפצי חיים אנחנו.”
משואה לתקומה
חלק מלוחמי לח”י היו ניצולי שואה בעצמם. הם עברו את זוועות המלחמה וצלקותיהן נשארו חרוטות בהם. החוויות הקשות שעברו והאובדן הנורא של בני משפחותיהם, הניעו רבים מהם להצטרף למאבק היהודי על הקמת מדינה עצמאית כ”בית בטוח” לעם היהודי.
סיפורה של לוחמת לח”י פרידה ורקשטל – “ברוריה” הוא רק דוגמא אחת מני רבות ללוחמים שבאו מן התופת ומיד התגייסו למלחמת החרות.
פרידה נולדה בוילנה שבפולין בנובמבר 1921. בשנת 1941 פלשו הנאצים לוילנה, ואביה של פרידה נשלח למוות. פרידה ואמה החולה נשארו לבדן עד ספטמבר אותה שנה, אז נשלחו לגטו. בגטו נפל נטל הפרנסה עליה, והיא נעזרה בידידים פולנים מחוץ לגטו בכדי לשרוד. בספטמבר 1943, במהלך חיסול גטו וילנה, נשלחה אמה למותה בהינף ידו של חייל נאצי. פרידה נשלחה למחנה העבודה של מחנה הריכוז בריגה. משם הועברה בין 12 מחנות עבודה שונים במשך שנתיים, עד שלבסוף שוחררה ע”י הצבא האמריקני ממחנה דכאו, במאי 1945.
במינכן הצליחה ליצור קשר עם הבריגדה היהודית ועזרה בהעלאת ילדים פליטים לארץ. קרובי משפחה ממקסיקו שלחו לה ויזה לאוסטרליה ולמקסיקו, אך בשל חינוכה הציוני ואהבת הארץ בחרה פרידה לעלות לארץ ישראל. בברצלונה היא עלתה על אניית מסע כנוסעת סמויה, עד ארץ ישראל. כשהגיעה רצתה פרידה להילחם באויב הבריטי אשר למרות השואה מנע מהיהודים לחזור לארצם, ולכן הצטרפה לארגון לח”י.
היא עברה קורס נשק והשתתפה בפעולות מבצעיות שונות, ביניהן פעולות החרמה בבנק “ברקליס”, הפשיטה על מחנה הכלניות ברח’ הירקון בת”א, ולבסוף בהתקפה הגדולה על בתי המלאכה בחיפה 1946.
בהתקפה זו נתפסה יחד עם 22 מחבריה. נשפטה ונידונה למאסר עולם. ריצתה את עונשה בכלא הנשים בבית לחם.
פרידה היא דוגמא לאומץ המאפיין את לוחמי ולוחמות לח”י. על אף הקשיים והטראומות שחוותה. רוחה לא נחלשה אלא להיפך. היא חיפשה את הדרך המיוחדת שלה לתרום את חלקה למען הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל.
ניצלו מתופת השואה ונהרגו במאבק על הקמת המדינה
מספר לוחמים הנכללים במניין חללי לח”י, חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ניצלו מהתופת ואף נותרו אחרונים מבני משפחתם. לוחמים אלה הגיעו לארץ ישראל, ללא היסוס התגייסו לפעילות המחתרת אך, גורלם היה למות במאבק על הקמת המדינה.
ואלה שמות:
ירחמיאל אהרונסון – “אלישע” נולד בשנת 1918 בוורשה, פולין לדב בעריש ולצפורה ולו אחות בוגרת – שָׂשׂוֹנָה ואחות צעירה – לאה. ירחמיאל עלה ארצה והותיר את משפחתו מאחור.
באותה תקופה, הוחלט שלא להיאסר וחברי המחתרת נשאו בקביעות נשק אישי על גופם. במרץ 1944 כשירחמיאל הלך ברחוב מזא”ה בתל־אביב, הוא נחשד על ידי שוטרים בריטים בניידת והם ציוו עליו לעמוד. הוא ניסה להתחמק אך הם רדפו אחריו והחלו חילופי אש. ירחמיאל נכנס לאחד הבתים ועלה במדרגות. השוטרים השיגוהו, ירו בו מנשק אוטומטי והרגו אותו במקום. בן 26 היה במותו. הוריו ואחותו שָׂשׂוֹנָה ניספו בגטו וורשה. אחותו לאה הגיעה למחנה אושוויץ ושם נעלמו עקבותיה.
דוד יעקבי – “אריאב” הגיע ארצה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, לאחר ארבע שנות טלטולים באירופה של אימי השואה והמלחמה. החל לעבוד כפקיד במפעל לליטוש יהלומים בנתניה, ועד מהרה הצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל ולקח חלק בפעולות נגד השלטון הבריטי הזר. דוד נפל בקרב עוג’ה אל חפיר ביום 27 בדצמבר 1948. דוד הוא חייל אלמוני שפרטי זהותו מועטים עד כאב: שם פרטי, שם האב, עיר הולדת, שנת הולדת והשכלה. אפילו שם משפחתו המקורי אינו ידוע.
יצחק בלאושטיין – “יוסי” שרד את השואה למרות כל הקשיים ולמרות שצעד את צעדת המוות בפקודת הנאצים. בכבשן ההשמדה הנאצי, הוא איבד את הוריו וכמעט את כל משפחתו, זולת אחותו לאה, שלימים הגיעה לארץ.
הוא עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת תש”ה, 1945. הוא ניסה לכפר על אזלת ידם של בני עמו בימי ההשמדה בארצות אירופה והונגריה בכך שהצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל, זמן לא רב לאחר הגיעו ארצה. סיבה נוספת להצטרפותו ללח”י הייתה ההבנה כי כל עוד השלטון הבריטי מונע את הקמתה של מדינה עצמאית ליהודים, העם היהודי לא ישכון לבטח ולעולם תרחף מעל ראשו סכנה ההשמדה.
לאחר קום המדינה, הצטרף לקיבוץ נווה יאיר, שהוקם על ידי חברי לח”י.
בינואר 1950, כאשר עשה את דרכו בחשכת הערב, דרך השדות, אל הקיבוץ, נפל חלל מידי מרצחים ערבים. גופתו נתגלתה רק אחרי שלושה ימים של חיפושים.
מאיר גרוס – “שאול” שהה בהונגריה בבית יתומים יהודי, למד בגימנסיה היהודית המקומית, ובגיל 14 נשלח ללמוד בסמינר למורים בבודפשט. עם כיבוש הונגריה על־ידי הגרמנים בשנת 1944, נשלח לעבודת כפיה ביוגוסלביה, ובשלהי אותה שנה שוחרר על־ידי הפרטיזנים. לאחר המלחמה הצטרף ללח”י ופעל באירופה. בהזדמנות הראשונה, עם הקמת המדינה באייר תש”ח, הגיע לארץ ישראל והתגייס מיד לצה”ל, מאיר נפל ביולי 1948 בקרב במשמר הירדן. מאיר גרוס הוגדר על ידי משרד הבטחון כחלל “נצר אחרון”. חללי “נצר אחרון” הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות.
רחל זלצר – “עפרה” ואמה שהו בעיר צ’רנוביץ ברומניה. בעת הכיבוש הגרמני, בשנת 1941, הועברה עם אִמה לגטו. משם נשלחה אמה למחנה ריכוז נאצי, אך לפני כן, בנובמבר 1942, הצליחה לשלוח את רחל לארץ ישראל. רחל הצטרפה ללח”י ושימשה כקשרית. עם צאת השלטון הבריטי מירושלים, הסתערו לוחמי לח”י לעבר חומות העיר העתיקה, ורחל, ישבה ליד הטלפון, מקשרת בין הכוח המסתער לכוחות האספקה שבעורף. לשמע הקריאות לעזרה מצד חבריה שמעבר לחומה, נטלה רובה ופרצה גם היא אל הגג כדי להושיט עזרה. שם מצאה את מותה מכדורי האויב, ביום 15 במאי 1948.
אשר ישראלי (בקר) נולד בפולין. להוריו עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים, ישב עם משפחתו בגטו וורשה. במשך כל אותו זמן חיפש דרך להימלט ולהצטרף אל הפרטיזנים. הוא ומשפחתו הצליחו לצאת מהגטו והסתתרו בדיר חזירים אצל משפחת גויים פולנים, ממכריהם. תוך סכנת נפשות היה אשר יוצא בלילות כדי למצוא פת לחם לבני משפחתו בכפרים העוינים שבסביבה. כך הצליחה המשפחה להסתתר במשך שמונה חדשים.
באחד הימים קם אשר והצטרף אל הפרטיזנים. בתום מלחמת העולם הגיע ארצה והצטרף לשורות לח”י. במלחמת הקוממיות התגייס לצה”ל יחד עם חבריו בלח”י. הוא שירת בחטיבה 8, גדוד 82. אשר נפל, כמקלען, בקרב על עיראק אל מנשיה באוקטובר 1948.
אשר פלדמן – “גדליה” נולד בפינסק בשנת 1921. עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939, הגיע אשר לווילנה ושהה שם זמן מה בפנימיית בית”ר. משם יצא להכשרה של בית”ר בחווה חקלאית במרגלובקה בליטה לקראת עלייה ארצה, בה למד חקלאות, התאמן בנשק וגם הדריך אחרים. משם התגלגל לקובנה שנכבשה על־ידי הגרמנים והיה חבר במועצת המלחמה של הגטו. בתקופת נדודים זו נשא אִישה, גם היא כמוהו חברת המחתרת, שנהרגה בעת פעולה בגטו קובנה. הוא ברח מקובנה, נתפס על ידי הגרמנים ונשלח למחנה השמדה, הצליח לשרוד, ברח, ובסוף 1944 הצליח להגיע לארץ־ישראל.
יוסף רוזנבוים – “ברוך” נולד בלובלין שבפולין בשנת 1920 לאביו ברוך רוזנבוים. בדרך לא דרך הגיע לארץ ישראל, אך נכלא במחנה עתלית. כששוחרר התגייס למחתרת לח”י.
יוסף היה בעל נפש רגישה ואהב לכתֹב. הוא כתב יומן אישי בו העלה את הגיגיו על גורל משפחתו שנשארה בתופת הנאצית ועל חייו וחיי חבריו הלוחמים בארץ לשחרור המולדת.
וכך כתב ביומנו:
“יום שבת 22.01.1944
הגיעו הנה 3 ממנהיגי “החלוץ”. בועידת הקיבוץ מסרו קצת עליכם (בגולה), סיפור מזעזע, עובדות מחרידות את הלב והנשמה. הפעם אין אלה דברים בשם אמרם הפעם אלה אנשים שסיפרו מחוויותיהם, והאמת היא איומה, למה שחררתי, זה שמבעיתי – את זה הם מאשרים עתה.
אין לנו למי לצפות, נתייתמנו מעם. בכל משפחה יש קדוש. בשורות אשר אף איוב לא יכול היה לשאתם, כאן, ביישוב, זה לא עשה רושם, אך באות מושב זה לפחות “השפיע”. הם שרו את ההמנון ובזה יצאו ידי חובתם. באיזה זכות אנו חיים, למה? מה היטבנו מהם האומללים הללו? מה עליי לעשות? מצפוני דורש, אוכל אותי אינו נותן מנוח, במה נבדלתי מיתר בני גילי שעצמותיהם נשרפו לאפר ונהפכו לחומר כימי-תעשייתי. למה אני יושב בחיבוק ידיים? אני אשתגע, לא אוכל להחזיק מעמד. מה לי כל החישובים וכל ההיגיון כשאין בו להציל את אלה שם הגוועים מדיי יום ביומו. עמנו דומה לאותו פרומתאוס שכבדו נאכל יום יום על ידי ציפור טרף. אבל אותנו, את כולנו, אוכלת החיה הטורפת. אין עוד למי לקוות. מה לנו החיים? מה ערך להם אם אנו שארית הפליטה.”
יוסף היה מוכן לכל קורבן, וכאילו חזה את קִצוֹ כתב:
“אולי במותי אהיה לתועלת לעמי, כי בהכרה ברורה אני צועד לקראתו. כי יודע אני שבדמי שיישפך ארווה את אדמת המולדת למענכם, למען הדורות הבאים, ואם אפול אני, הרי בהכרח יקומו אחרים שימשיכו.”
באפריל 1944 נפלט כדור וחדר לבטנו. חברו חש להבהיל רופא, אך בינתיים עזב יוסף את המקום כשהוא פצוע, בהחלטה נחושה שלא להיאסר, ומצא מקלט בדירה סמוכה.
לשמע הירייה, הוזעקה המשטרה והגיעה למקום.
בבית החולים התעללו בו השוטרים וכשסרב לענות על שאלותיהם, הכוהו. יוסף נפטר ולא גילה דבר והובא למנוחות בחיפה. בהודעת האבל של לח”י נאמר: “שמו ישמש לנוער העברי כסמל הגבורה, ההקרבה והנאמנות עד הרגע האחרון.”
לזכור ולא לשכוח
לפני כ-60 שנה, באביב של שנת 1966, הושיבה גאולה כהן ליד שולחן אחד את ראשי ההגנה, אצ”ל ולח”י לשורה של שיחות מרתקות שתועדו בספר “מפגש היסטורי”. במהלך אחד המפגשים, מדברת גאולה כהן על חשבון הנפש שיש לעשות בימים מיוחדים אלו של זיכרון ותקומה. נדמה, שדבריה של כהן רלוונטים היום יותר מתמיד:
“אנו נפגשים היום ב״יום השואה״ ולפני ״יום העצמאות״ – שני ימים של חשבון נפש, חשבון נפש לעם ולמדינה.
נשתדל היום לערוך חשבון נפש זה, ונתפלל שיהיה בנו הכוח המוסרי להצביע לא רק על ההישגים והמעשים אלא גם על המחדלים והמישגים שנעשו על ידי כולנו יחד, כמו על ידי כל גוף בנפרד.
אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אבל גם לעם שהפקיד את מוחו, ליבו וגופו־ממש, בידי מנהיגיו”.
מאי 2024
