משלב מסויים, בעקבות גל מעצרים ומאסרים, הוחלט בלח”י על מדיניות חדשה:
“יהרוג, ייהרג ולא ייאסר… אין לוחם חרות מרים ידיו למעלה כשהוא נדרש לעשות זאת על ידי “שומרי החוק”. תחת זאת הוא שם ידו על כליו ומגן על החופש שלו… הוא יודע: כל עוד נפשו בקרבו, הוא לא יתמסר לאויב. הוא יילחם באויב מלחמת דמים. יציל את חייו על ידי שיניס את האויב, או ייפול בקרב – אם הלה יתגבר עליו”.
בעקבות שינוי תפיסתי זה, צוידו לוחמי המחתרת בנשק אישי וחויבו לשאתו על גופם כל הזמן על מנת שאם ינסו הבריטים לעוצרם, הם יוכלו להשתמש בו כנגדם. היו מקרים שבהם אנשי לח”י אכן הצליחו להבריח בנשקם את השוטרים והחיילים שניסו לעצור אותם, אולם מקרה אחד כזה פתח שורה של תקריות שהסתיימו במותם של ארבעה לוחמים.
אלישע
ירחמיאל אהרונסון – “אלישע” נולד בוורשה, שם הצטרף לבית”ר. הוא עלה ארצה ב־1939 ולמד הנדסה בטכניון. התגייס לאצ”ל ועם הפילוג הלך אחרי יאיר ללח”י. לאחר רצח יאיר היה אחראי לסניף לח”י בחיפה, אך בשלב מסויים נשלח לתל אביב על ידי יצחק שמיר – “מיכאל”, לארגן עורף אזרחי למחתרת. יעקב בנאי – “מזל” מתאר אותו בספרו, “חיילים אלמונים”: “לאלישע היה רכוש משלו, שמעטים מאיתנו יכלו להידמות אליו בזה: מזג טוב ומשחה. בימים הקשים ביותר של דכדוך נפש ושל גבול הייאוש, היה מופיע ומשרה מצב רוח טוב, תקווה, בטחון. ויותר משחייך השפתיו, חייכו עיניו” (עמ’ 181).
ב־19 במרץ 1944, בזמן שהלך ברחוב מזא”ה בתל אביב, הבחינו בו שוטרים בריטים שנסעו ברכב משטרתי, האטו את נסיעתם ועקבו אחריו. אהרונסון הגביר את קצב הליכתו. הבריטים הורו לו לעצור, אך הוא החל לרוץ. העובדה שנשא נשק היתה בעוכריו, משום שהעונש על כך היה הוצאה להורג ו”נשיאת הנשק אילצה [אותו] להיכנס לקרב והביאה לאבדנו” (“חיילים אלמונים”, עמ’ 182). השוטרים יורים עליו והוא עליהם, עד שהוא מרוקן את מחסניתו. הוא מנסה לחמוק מהשוטרים ונכנס לבית מספר 33, כנראה בתקווה לעלות במדרגות ולחמוק דרך הגג, אולם הדלת המובילה אל הגג נעולה והוא נלכד ללא דרך מילוט. השוטרים דולקים אחריו ויורים בו למוות בחדר המדרגות.
נתן ילין־מור – “גרא”, חבר מרכז לח”י, שקרא לבנו אלישע על שמו של אהרונסון, כותב על מותו: “מי ההרוג? השם המופיע בתעודת הזהות המזוייפת לא היה קיים בפנקסי מרשם התושבים. איש לא בא לבקש את הגופה. לאלישע לא היו קרובי משפחה בארץ. מכריו היו בחיפה… בפנקסי חברה קדישא נרשם שמו: אברהם בן אברהם. בחור אלמוני מת ובחור אלמוני נקבר. רק עמידתו והתנהגותו ברגעי חייו האחרונים אמרה לציבור מי הוא – איש לח”י. הם יודעים להילחם כך ולמות” (“לוחמי חרות ישראל”, עמ’ 155).
ברוך
לאחר מותו של אהרונסון, הדפיסה לח”י כרוזים להנצחתו. בנאי כותב כי “בגלל החיפושים הנרחבים הוחלט שמודעת האבל על נפילת אלישע לא תודפס במרוכז, כי אם בכל סניף לחוד. הוטל עלי להביא לחיפה את נוסח ההודעה ולמסור אותה שם להדפסה. הגעתי לחדרו של ברוך… מסרתי לו את התפקיד ולמחרת חזרתי לתל אביב” (“חיילים אלמונים”, עמ’ 194).
יוסף רוזנבוים – “ברוך”, שהיה אחד מחברי “הקבוצה הפולנית”, היה פעיל בסניף חיפה ואחראי על מחסני הנשק של הסניף. ילין מור כותב כי “הידיעות הסתומות על הקורה ליהודים בפולין הכבושה על ידי הנאצים, דיכאו מאוד את רוחו [של רוזנבוים]. הוא ראה במלחמת החרות את הצידוק היחיד להמשך החיים, כאשר על הוריו וקרוביו נגזר למות בלי אפשרות להתנגד, בלי שיהיה טעם למותם” (“לוחמי חרות ישראל”, עמ’ 156).
בבוקרו של יום שבת ה־2 באפריל 1944, הגיעו רוזנבוים וחבר לח”י נוסף, דוד הולינסקי – “עמי”, למוסך ברחוב טבריה בחיפה, ששימש כמחסן של לח”י ושבו היתה מכונת שכפול, על מנת להדפיס את הכרוזים. שניהם, הם העלו את תריס הפח הכבד, נכנסו למחסן וסגרו את הפתח. בהתאם לכללים החדשים, היו חמושים באקדחים. אקדחו של רוזנבוים היה תקוע בחגורתו, וכשהתכופף על מנת להרים את המכונה, האקדח נפל לרצפה ונפלט כדור שחדר לבטנו. הולינסקי יצא להזעיק עזרה וחזר עם שני חברי לח”י נוספים, משה בר גיורא – “ישראל” ושבתאי דרוקר – “ציון”. בינתיים רוזנבוים הספיק להסוות את מכונת השכפול, להעלים את הכרוזים ואת סימני הדם ולנסות להימלט מהבניין, תוך שהוא מדמם.
לפי בנאי, “המצב ברור: ברוך רצה להציל בראש ובראשונה את המקום. כשבטנו מרוטשת, הוא מטמין את מכונת ההכפלה ומכסה את הדם. אולם מניין היו לו הכוחות להרים ולהוריד שוב את התריס הכבד? אין זאת שכוחות רצון ורוח מסירות שקולים כנגד ליטרות של דם” (“חיילים אלמונים”, עמ’ 195).
הוא מצא מקלט בדירה סמוכה ושם קיבל טיפול. בר גיורא ודרוקר מגיעים אליו, אולם השוטרים, שהוזעקו למקום עם הישמע היריות, הצליחו גם הם לאתר את מקומו. רוזנבוים הורה לחבריו להסתלק, ועל מנת לחפות על נסיגתם השליך רימון לעבר השוטרים. דרוקר נפצע תוך כדי חילופי האש, אך למרות זאת הוא ובר גיורא הצליחו להימלט. במקביל ניסה גם רוזנבוים לברוח, או אולי ניסה למשוך אליו את תשומת ליבם של השוטרים וכך לאפשר לחבריו להימלט. אולם עקב פציעתו, הוא התמוטט וכך תפסו אותו הבריטים. הוא הובל לבית החולים ושם נפטר מפצעיו.
בהודעת האבל על מותו נכתב: “עד הרגע האחרון סירב להשיב על שאלות בלשים, לא גילה את שמו; את סודות המחתרת לקח איתו לקבר. הוציא נשמתו באלם, מת באלמוניותו”.
ציון ואליעזר
דרוקר הפצוע מצא מקלט במושבה יבנאל, בביתו של חבר לח”י מנחם לונץ – “אליעזר”. לונץ היה יליד המושבה ושירת בצבא הבריטי. משפחתו עברה לכפר סבא והוא נותר במשק לבדו, מה שהפך את הבית, שבמילא נמצא במושבה מרוחקת, למקום מחסה ומקלט אידיאלי עבור חברי המחתרת, שהוצגו בפני השכנים כעובדים המסייעים בעבודת המשק. אולם הפעם, עקב הלשנה, נודע לבריטים על מקום הימצאו של דרוקר.
ב־6 באפריל 1944, בשעה 8 בבוקר, הקיפו הבריטים את המושבה ופנו הישר לביתו של לונץ, שבאותה העת עמד בחצר. לונץ הבחין בבריטים ורץ לתוך ביתו על מנת להגן על דרוקר. הבריטים קראו לשניים להיכנע, אולם הם החליטו לא להיאסר, אלא להילחם גם אם יהיה זה במחיר חייהם. כאשר הבריטים לא קיבלו תשובה, הם פתחו באש על הבית. לונץ ודרוקר, שבידיהם היו רק אקדחים ורימונים פגומים, לא הצליחו להדוף את הבריטים. לבסוף, לאחר שעה ארוכה שבה לא ניכר סימן חיים מהבית, פרצו הבריטים פנימה ומצאו את השניים הרוגים, כשאקדחו של לונץ נתון בידו ואצבעו על ההדק. ייתכן כי השניים התאבדו כדי שלא ליפול בידי הבריטים, מגלמים במותם את העקרון של להיהרג ולא להיאסר. דרוקר הובא למנוחות בבית העלמין בטבריה ולונץ בבית העלמין ביבנאל.