יצחק, בן מנחם שמואל וטייבל יונה, נולד ביום כ”ה באלול תרפ”ג, 6 בספטמבר 1923 בקראקוב, פולין. בן למשפחה חסידית ציונית אמידה. לאב הייתה סוכנות למכירת זכוכית, ותמיד חלם לעלות לארץ ישראל ולחיות בירושלים. כדי לקבל רישיון עלייה לארץ למד בקורס ריצוף, בהנחה שזה מקצוע מבוקש ויוכל לזכות בסרטיפיקט. לכך זכה לאישור ולברכת הרבי. אולם הדברים לא נסתייעו מסיבות משפחתיות. הם לא זכו לעלות לארץ ישראל.

יצחק ואחיו למדו בחדר מודרני, לימודי קודש ולימודי חול. את לימודיו המשיך בבית ספר יהודי למסחר, אותו לא סיים בגלל המלחמה. בזמן המלחמה היה בגטו בקראקוב, לאחר מכן במחנות ריכוז שונים, בהם: פלשוב, גרוסרוזן, ולבסוף במטהאוזן. משם השתחרר על ידי הצבא האמריקאי במאי 1945. מיד לאחר השחרור חזר לקראקוב לחפש קרובים וגילה שהוריו ואחותו נספו בשואה. אחיו שרד, ומאוחר יותר עלה ארצה וחי בה. יצחק נדד לצ’כיה, משם למַארְסֵיי, התגנב לאנייה שהייתה בדרכה לבירות, חיפה ואלכסנדריה. ניסה לקפוץ לים במבואות חיפה, אך החוף היה מלא חיילים בריטים. כעבור זמן מה אנשי עלייה ב’ הבריחו אותו לארץ.

יצחק הגיע לתל אביב, לקרובי משפחה, שגרו בצריף קטן, בו פעל בית דפוס ששימש את לח”י. בשנת 1947 הגיע לידי הכרה שיש להילחם בשלטון הזר והצטרף ללח”י. הדביק כרוזים, עבר קורס אידיאוֹלוגי, נשלח לגביית תרומות, וכדומה. ביוני 1948 התגייס יחד עם כל אנשי לח”י לחטיבה השריון של יצחק שדה, לגדוד 82. בתחילת השירות הרגיש חשדנות רבה מצד אנשי הפלמ”ח וההגנה אִתם שירת באותו גדוד. בעיקר בימי “אלטלנה”, כאשר נלקח נשק מאנשי לח”י ולא ניתן להם לצאת מהמחנה. אחרי השתתפות בקרבות, בימי הלחימה הרבים של הגדוד, השתנה היחס ויצחק הרגיש שהחשדנות והעויינות ל”פורשים”, התפוגגוּ.

בשנת 1950 השתחרר מהצבא. בשנת 1951 נשא לאִשה את רבקה לבית יקר, קרובת משפחה, ניצולת שואה, ילידת קראקוב. הֵחֵל לעבוד בבית חרושת למוצרי חשמל של חותנו, ובמשך הזמן הפך שותף. כעבור שנים יסד בית מלאכה למוצרי חשמל בישוב אלקנה.

למשפחה, הממשיכה באורח חיים דתי, שני בנים: האחד חי באילת, עוסק בחינוך ואב לעשרה ילדים. הבן השני גר ברבבה, ליד אריאל, גם לו משפחה ברוכת ילדים.

לאחר יציאתו של יצחק לגמלאות, עבד חלקית בהתאחדות בעלי התעשייה. תחביב שעסק בו בעבר: קשרי רדיו עם אספני קלטות מכל רחבי העולם, בהן סיפרו המשַדרים רשמים מאירועים מעניינים בחייהם.