זליג בן שלמה ושרה פייגה נולד ביום ג’ בתמוז תרע”ה, 15 ביוני 1915 ברז’יצה אשר בלטביה. המשפחה הייתה אמידה, האב שלמה היה סוחר, שהיה גם פעיל בענייני העיר ועסקן בחוגים יהודיים. גם לא יהודים נהגו לבוא אליו ולבקש את עצתו. נהגו לכנותו “שלמה החכם”. לזליג היו שלושה אחים ואחות.
יהודי לטביה היו אנשים גאים ושורשיים. התבוללות כמעט ולא היתה שם. בכל עיר היו בתי ספר יהודים עממיים ותיכוניים, ששפת ההוראה בהם היתה עברית או יידיש. בעיירה רז’יצה היה גם בית ספר עממי יידישאי וגם גימנסיה. זליג למד בבית הספר היידישאי ואחר המשיך בלימודיו בגימנסיה. אביו רצה מאוד שילמד משפטים, אך הוא לא היה מעוניין בלימודים והצטרף לבית”ר. התבלט באופיו המוצק, בעצמאותו המחשבתית וברצונו החזק. בפעולה הציונית בגולה לא ראה מטרה בפני עצמה. את החזית האמיתית ראה בארץ ישראל. העלייה עצמה לא הייתה עבורו הגשמת המטרה, אלא שלב במאבק לעצמאות העם. בעוד הוא מתכונן לעליה, נקרא לשרת בצבא הלטבי, ורק לאחר גמר שירותו, בשנת 1938, העפיל ארצה.
בארץ הצטרף לפלוגת הגיוס של בית”ר, עבד בעקרון, בעיקר בפרדסים, ומאוחר יותר היה למפקד פלוגת בית”ר ברחובות. התגייס לאצ”ל ועבר קורס סגנים. אך לא היה שבע רצון. המצב ביישוב הציק לו. זה עתה פרצה מלחמת העולם השניה והאצ”ל הכריז על שביתת נשק לתקופת המלחמה. זליג התקומם נגד החלטה זו. ב־1940 חל הפילוג באצ”ל. זליג הצטרף ללח”י ובפעילותו החדשה מצא את סיפוקו.
בימים ההם הוחרם כסף בבנק אפ”ק ברחוב בן־יהודה בתל אביב. הכסף הספיק להתארגנות, שכירת חדרים, הוצאת חומר תעמולה ועוד. העבודה החלה במלוא המרץ. התקיים הקורס הראשון למפקדים ברחובות.
הבריטים בנו מחנות צבאיים בדרום הארץ, ורצוי היה לחדור לתוכם בתור עובדים, על מנת להכין אפשרויות ל”החרמת” נשק. זליג ירד לעבוד במחנה צבאי, בכל חופשה היה חוֹזר “הביתה”, לכפר מרמורק, שם שהו חבריו הבלתי לגלים. תמיד היה מביא עמו “פרודוקטים” בשביל חבריו הרעבים.
זליג נאסר זמן קצר לפני פציעתו ומותו ברחוב דיזנגוף .30 הבריטים העבירו אותו ברכבת למחנה מעצר. אך הוא הצליח לברוח מהרכבת בסביבות רחובות, הגיע לבעל הבית בו היה גר ושאל ממנו מעיל. באותו יום הגיע לחדרה של חברה וביקש ממנה להסדיר לו קשר עם המחתרת (ולהחזיר את המעיל לבעליו…) כך חודשה פעילותו.
ביום ט’ בשבט תש”ב, 27 בינואר 1942 פרצו שוטרים ובלשים בריטים לחדרו, בדירה ברחוב דיזנגוף 30, וירו בו ובשלושת חבריו שהיו עִמו. זליג נפצע פצעים אנושים ומת כעבור ימים אחדים בבית החולים, ביום י”ד בשבט, תש”ב, 1 בפברואר 1942.