מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור (טורי) גרשון “אבנר”
הקדמה
מחתרת לח”י בראשותו של אברהם “יאיר” שטרן החלה לפעול נגד הבריטים בקיץ 1940. כתוצאה מכך, הבריטים שמו להם מטרה לחסל את המחתרת. הם פעלו בקרב הציבור היהודי כדי לעודדו להלשין על חברי המחתרת והציעו פרסים כספיים לכל המוסר מידע עליהם.
במחנה המעצר מזרע ישבו עשרות רבות של אנשי “יאיר” ובראשית דצמבר, 1941 ספגה המחתרת מכה קשה. חמישה חברים, ביניהם מפקודיו הבכירים של יאיר: יהושע זטלר, יצחק שמיר, יוסף ברושי, דניאל מסרי, ויצחק סימן-טוב נעצרו על ידי הבולשת.
“יאיר” נרדף. החליף את מקומות מגוריו לסירוגין. בדרך כלל היה נמנע מלחזור לאותו מקום שנית. משלא מצא מקום לינה, היה מסתתר במקלטים עזובים ברחבי תל-אביב, נושא עמו מזוודה קטנה, טלית ותפילין. החל מ-1 בינואר 1942 ועד הירצחו, שהה בדירת המחתרת של הזוג טובה ומשה סבוראי ברחוב מזרחי ב’ 8 בשכונת פלורנטין בת”א.
הרדיפות אחרי יאיר ואנשיו גברו. אנשי הבולשת, מורטון ווילקין הורו לפקודיהם שאין לעצור את אנשי יאיר, אלא להביאם מתים. המחתרת החליטה לחסלם. מקום ההתנקשות בקציני הבולשת נקבע ליום ה- 20 בינואר 1942 בדירה ברחוב יעל 8 בת”א, בה הוטמנה מלכודת מוקש. לרוע המזל, במקום מורטון ווילקין הגיעו למקום שני קצינים יהודים, שיף וגולדמן והקצין הבריטי טורטון. בהתפוצץ המוקש, נהרגו כל השלושה. מורטון ווילקין, שהגיעו למקום באיחור- ניצלו.
יאיר ואנשיו זכו לגינויים חריפים מראשי הישוב ובכל העיתונים העבריים. הבולשת הגבירה את המצור על יאיר וחבריו. הסכנה לחייו של יאיר צברה עוצמה. מכה אחר מכה פקדה את הארגון. נתגלתה תחנת השידור. נתפס בית הדפוס והבריטים חיפשו נקמה.
הדירה בדיזנגוף 30, תל אביב
ביום 13 בינואר שכר זליג ז’ק “סעדיה” חדר בדירה בקומה ג’, ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב, שהייתה לו כניסה נוספת ונפרדת מחדר המדרגות. משפחת מסר, המשכירים, לא היו מוכרים למחתרת, אך החברים קיוו שמיקום הדירה במרכז העיר והכניסה הנפרדת לחדר יבטיחו שלא תתעורר תשומת לב רבה. בימים הראשונים לשכירת החדר התקיימה בו ישיבה של המפקדה, ונקבע כי ייערכו בו אימוני הדרכה.
הרצח
בבוקרו של יום 27 בינואר 1942 הגיע יעקב אליאב “אביאל” מירושלים, שם שימש מפקד סניף ירושלים וקצין הדרכה ארצי. בדירה שהו אברהם אמפר “חרותי”, שהביא עימו רימון סרק לצורך הדרכה ועוד מספר אביזרי חשמל, משה סבוראי “אריה”, חבר המפקדה ומפקד סניף תל אביב וזליג ז’ק לאחר שנעצר על ידי הבריטים אך ברח מידיהם באותו יום ב- 18 בינואר 1942.
אליאב העביר הדרכה עד השעה 16:00 ולאחר מכן התיישבו לאכול, לנוח ולהמתין לשעת כושר בחסות החשיכה לצאת לדרכם.
בשעה 16:45 שכב סבוראי על המיטה וקרא בספר, זליג ז’ק שכב על מיטה ממול וקרא עיתון. אמפר ישב על כסא ליד החלון ושוחח עם אליאב. אליאב הפסיק את השיחה ונכנס לשירותים. באותו רגע נשמעה דפיקה על דלת הדירה.
בפתח הדלת עמדו הקצין ג’פרי מורטון לצד שני סרג’נטים ומאחוריהם ניצב תומאס וילקין עם מספר בלשים. לאחר שנכנסו לדירה, החל מורטון יורה בכל אחד מהם 2-3 כדורים, על אף שהרימו ידיהם. אליאב שהיה בשירותים טיפס על החלון, השתחל דרכו החוצה והחל יורד מטה באמצעות המרזב. שוטרים שהמתינו למטה בחצר ירו בו והוא נפל פצוע.
בתמונות מימין לשמאל: אברהם אמפר “חרותי”, זליג ז’ק “סעדיה”, יעקב אליאב “אביאל”, משה סבוראי “אריה”
הטיפול הלקוי בפצועים
כל הארבעה היו פצועים. לאחר התעמרות הבלשים בפצועים, הגיע אמבולנס. החובשים חבשו את הפצעים החיצוניים. עקב פצעיהם האנושים של אמפר וז’ק, החובשים דרשו בתוקף להעביר אותם לבית חולים “הדסה”, אך הבריטים סירבו. החובשים רצו להזריק לשני הפצועים מורפיום אך גם כאן נתקלו בסירוב. לבסוף, לאחר שעתיים, הועלו ארבעת הפצועים על טנדר של המשטרה והובלו הארבעה בטלטולים גסים לבית החולים הממשלתי ביפו.
כאמור, אמפר וז’ק היו פצועים קשה מאד ומצבם היה מסוכן ואילו סבוראי ואליאב נפצעו באורח בינוני. מצבם של אמפר וז’ק התדרדר במהירות, ייסוריהם היו בלתי נסבלים. לאחר 5 ימים ביום 1 בפברואר 1942 נפטרו השניים מפצעיהם בהפרש של שעה. שניהם הם החללים הראשונים של מחתרת לח”י. הם הובאו למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק. ב-12 בפברואר נרצח אברהם “יאיר” שטרן. הוא נטמן בסמוך לקברם.
כרוז המחתרת
בכרוז שפורסם על ידי המחתרת בחודש שבט תש”ד לזכר הנרצחים בדיזנגוף 30 נכתב:
“כדאי על כן היום, שנתיים אחרי הרצח בדיזנגוף 30 להזכיר ליישוב ולעם העברי את זיכרם של שני חיילים אלמונים, שמסרו חייהם על היותם מהראשונים, שידעו והבינו את אשר מבינים רבים כבר היום ואת אשר יבינו כולם מחר: מלחמת חיים ומוות לנו עם המשטר הבריטי בארץ הזאת. חרותנו או כליוננו בגלות ממארת, תלויים במלחמה הזו.”
“אברהם אמפר וזליג ז’ק!
בבדידות נרצחתם. באלם נקברתם.
אך אשכם הולכת ונדלקת, מתעמקת ומתרחבת.
יש יורשים לכם, יש ממשיכים. כי הכורח הוא כי גורל הוא.
דמכם ינוקם, שבעתיים ינוקם.
ומלכות ישראל שכרכם.”
הנותרים בחיים
סבוראי ואליאב החלימו לאט. ב- 27 באפריל 1942 הם הועמדו לדין בבית הדין הצבאי בירושלים בעוון נשיאת נשק, ועונשם נגזר למאסר עולם. שניהם ריצו את עונשם בבית הסוהר המרכזי. אליאב נמלט מבית הסוהר בדצמבר 1943 וסבוראי נמלט מבית הסוהר בפברואר 1948 עם עוד חברי לח”י ואצ”ל דרך מנהרה שנחפרה על ידם. שניהם חזרו לחזית מלחמת מחתרת לח”י.
מקורות מידע:
“לח”י בעין המצלמה”, בעריכת זאב גולן, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, הוצאת מודן והעמותה להנצחת מורשת לחי”,2021.
“לח”י כתבים – כרך א'”, הוצאת יאיר, 1995.
“לקסיקון לח”י, נחמיה בן-תור, משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לחי”, 2007.