למרות שמחתרת לח”י פעלה בעיקר בקבוצות קטנות וממודרות, היו בה כמה מחלקות ארציות. אחת מהן היתה המחלקה הרפואית, שהיתה מחלקה עצמאית ורק בזמן פעולות היו אנשיה כפופים לחטיבה הלוחמת. לכל פעולה התלוו רופא ושני חובשים ולפחות שתי אלונקות. לא רחוק ממקום הפעולה נקבעו נקודות איסוף לפצועים ומוצב ארעי לביצוע ניתוחים דחופים.

במחלקה זו שירתו רופאים ואחיות אוהדי לח”י בתאים מיוחדים. מספר נשות מחתרת, ביניהם צפורה דרורי, יהודית זליבנסקי – “עתידה”, רבקה ליברמן – “קרני”, תמר פוקס – “הג’ינג’ית”, שהיתה אחות בבית החולים המשלתי בירושלים, ויהודית שיקמוני – “קופאית”, שעבדה בקופת החולים הלאומית, שימשו כנשות הקשר עם הצוותים הרפואיים, השיגו עזרה וציוד רפואי וארגנו מקומות מסתור והחלמה לפצועים. מלבד זאת, לוחמים שהוכשרו לכך שימשו כחובשים בעת הצורך.

בראש המחלקה עמד רופא שהיו אוהדי לח”י. האחרון ששימש בתפקיד זה, ד”ר מנשה אשכנזי, אף התגייס לאחר קום המדינה עם רוב אנשי לח”י לחטיבה 8 ושירת כרופא הגדודי בגדוד 82. בנוסף, היה למחלקה קשר גם עם מספר מנתחים, שלא היו מאורגנים בתאים. הידוע מביניהם הוא פרופ’ מקס מרכוס, “רופא המחתרות”, שהיה מנתח בבית החולים הדסה בתל אביב. בין השאר, הסתתרו במרפאתו עשרים הבורחים מלטרון לאחר שהגיעו לתל אביב ולפני שהתפזרו ברחבי הארץ.

היו ללח”י מספר מחסנים עם אספקה רפואית בפיקוחו של משה ברוך. המחתרת היתה קשורה למספר בתי חולים פרטיים קטנים ובתי הבראה, עימם היה לה הסדר לקבלת פצועים ומחלימים. מלבד זאת, הם גם סיפקו ללח”י אישורים רפואיים שונים עם תאריכים ושמות מזוייפים. בנוסף, היו גם דירות של אוהדים שצויידו במכשור רפואי בסיסי, כדי שניתן יהיה לבצע בהן ניתוחים במקרים דחופים. לח”י היתה גם בקשר עם קופת החולים הלאומית, שסיפקה, דרך שיקמוני, צילומי רנטגן, תרופות וחומרי עזר רפואיים. נפתלי פרנקל היה אחראי קורסים של עזרה ראשונה שהועברו בכל הארץ, על מנת להכשיר מעגל רחב יותר של אנשי לח”י לטפל בפצועים או לפחות לתת להם טיפול ראשוני. בנוסף, הוא גם סיפק למחתרת אמבולנסים בשעת הצורך.

בתמונה: יוני 1948. עומד במרכז: נחמיה בן תור – “ארזיה” מחלים בבית החולים הצבאי תל ליטווינסקי לאחר שנפצע בקרבות מלחמת העצמאות.