במהלך השנים שבהן פעלה לח”י, נוצרו בה כ- 120-130 זוגות, שאהבתם שרדה תלאות, קשיים ומכאובים, ולעתים אף הסתיימה בטרגדיה.

שולמית ויצחק שמיר

הזוג הידוע ביותר הוא ככל הנראה יצחק ושולמית שמיר. שריקה לוי, שבחרה לעצמה את הכינוי “שולמית”, שלימים הפך לשמה הרשמי, הצטרפה ללח”י ב- 1941. בסוף 1942, לאחר שיצחק יזרניצקי –”מיכאל” נמלט ממזרעה והחל בארגונו מחדש של לח”י יחד עם “אלדד” ו”גרא”, הוטלה על “שולמית” המשימה להיות הקשרית שלו במחתרת.

שמיר כתב עליה “הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת… בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה. איש לא חלם על נישואים במחתרת, אך חברינו בירושלים לחצו עלינו ואף מצאו רב מתאים לארגון טכס הנישואין” (מכתבים לשולמית, עמ’ 6). הם נישאו בשנת 1944 וב- 1945 נולד בנם, יאיר. שניהם המשיכו בפעולותיהם בלח”י, נעצרו ושמיר אף הוגלה לאפריקה.

במהלך שהותו בגלות, כתב שמיר לאשתו מכתבים רבים ובהם מתגלה צד אחר, רגיש ואוהב, של איש המחתרת הקשוח. כך למשל הוא חותם את מכתבו מה-22 במרץ 1948 –”להתראות בקרוב, בקרוב! נשיקות צורבות וארוכות, ארוכות עד כדי נטילת נשימה. בעלך אוהבך” (מכתבים לשולמית, עמ’ 138). לאחר קום המדינה, חזר שמיר ארצה, השניים התאחדו מחדש ואף נולדה להם בת, גלעדה.

לאה ויעקב גרנק 

יעקב גרנק, שהיה ידוע בכינויו “דב הבלונדיני”, היה אחד מהלוחמים הנועזים ביותר של לח”י. אחרי רצח יאיר והמשבר הקשה שבא אחריו, הוא התגייס לנוטרות ועבר לקיבוץ כפר החורש, שם פגש את לאה אושרוב בת השש-עשרה, שהיתה חברת “הגנה” ושהתה בקיבוץ לאימונים שהוסוו כעזרה לקיבוצים. הוא התאהב בה כמעט ממבט ראשון, ושב וחזר על הצהרות אהבתו, מבקש בליבו גם לחזר אחריה וגם לצרפה ללח”י. לאה חזרה לביתה בתל אביב והשניים שומרים על קשר מכתבים. בתחילה היא מוכנה להעניק לו ידידות בלבד, אולם עם הזמן היא משיבה לו אהבה. בשלב זה “דב” מגלה לה את השתייכותו למחתרת ומצליח לשכנעה להצטרף ללח”י.

דב עוזב את הנוטרות ושב לתל אביב. הוא השתתף באינספור פעולות נועזות של לח”י, כולל החרמות כספים, המתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין והמבצע לשחרורו של ישראל אלדד. גם לאה התגלתה כלוחמת ללא חת, קיבלה את הכינוי “יהודית”, השתתפה ופיקדה על פעולות מבצעיות רבות, הדריכה לוחמים בקורסי נשק ואף נתפסה ונאסרה לשנה וחצי בכלא בית לחם. בנובמבר 1946 נישאו השניים. לאה היתה נתונה במעצר בית ותחת פיקוח תמידי מצד הבולשת הבריטית, כך שהיה עליהם לנקוט במשנה זהירות על מנת שלא לסכן את דב. נישואיהם לא מיתנו את פעילותם הנמרצת במחתרת והם ממשיכים לפעול כנגד הבריטים.

עם הקמת צה”ל, התגייסו דב ולאה לחטיבה 8. לאה היתה למפקדת פלוגת הבנות ודב התמנה למפקד פלוגת לח”י בגדוד הקומנדו 89, פיקד על הפלוגה בקרבות של “מבצע דני” והוביל את אנשיו לנצחונות מזהירים בנגב המערבי ובעירק סואידן. תמיד בראש, דב הוביל את אנשיו להתקפה על הכוחות המצריים בעוג’ה אל חפיר ושם נפל ב-26 בדצמבר 1948.

אסתר ויעקב בקמן

אסתר גרינשטיין – “יעל”, היתה חברתו של משה רדומיסלסקי – “אורי”. שניהם השתתפו בפעולת בתי המלאכה של הרכבת. בעת הנסיגה, המשאית בה נסעו הלוחמים נתקלה במחסום של משוריינים שירו עליהם אש תופת. 11 לוחמים נפלו במהלך הנסיגה מהפעולה ומשה ביניהם. אסתר, שהיתה בין אלו שנשבו, מצאה אותו פצוע קשה בתוך המשאית והוא מת בזרועותיה, בטרם נלקחה משם בכוח על ידי הבריטים. בתחילה ישבה אסתר בכלא הנשים בבית לחם, אולם בהמשך הועברו כל העצורים והאסורים היהודים למחנה המעצר בעתלית. בין האיזור של הגברים והנשים הפרידה רק גדר תיל, וכך יעקב בקמן –”אריק”, שהיה חברו הקרוב של משה רדומיסלסקי, יכול היה לשמוע מאסתר על שאירע לחברו. וכך, על רקע נושא משותף זה, נקשרו נפשותיהם יחד.

פרידה וגבריאל ורקשטל

פרידה ברלין – “ברוריה” וגבריאל ורקשטל – “שמשון” היו בין המשתתפים בפעולת פיצוץ בתי המלאכה של הרכבת והכירו במסגרת ההכנות לקראת הפעולה. שניהם נתפסו בידי הבריטים; פרידה נשפטה למאסר עולם ועל גבריאל נגזר גזר דין מוות, שהומתק מאוחר יותר למאסר עולם. בתחילה ישבה פרידה בכלא בית לחם והשניים החלו להתכתב, שכן ממרכז לח”י ביקשו מהבחורים לכתוב לבחורות הבודדות שהיו בבית הסוהר. בדצמבר 1947 הועברה פרידה לכלא עתלית, שם שהה גבריאל.

פרידה מתארת את מה שאירע לאחר המעבר לעתלית: “שם נפגשנו, גבריאל ואני, משני עבר הגדר ושם פרחה אהבתנו” (עליהן לא כתבו, עמ’ 294). לאחר קום המדינה, התגייסו שניהם לצה”ל ושירתו בגדוד 82 של חטיבה 8. באוקטובר 1948, בעודם בצבא, הם נישאו במדיהם בחתונה הצבאית הראשונה בתולדות ישראל.