הקדמה
זיוף מסמכים ותעודות היה אחד האמצעים שאפשרו ללוחמי לח”י לנוע בחופשיות יחסית, להסתתר מעיני השלטונות, לבצע משימות ולשמור על רציפות פעילותה של המחתרת בתנאים של מרדף בלתי פוסק.
פעילותה הענפה של מחתרת לח”י והעובדה שרבים מחבריה היו מבוקשים על ידי שלטונות המנדט הבריטי, יצרו צורך מתמשך בתעודות ובמסמכים רשמיים. פעולותיה ומשימותיה של המחתרת חייבו לעיתים חדירה למתקנים בריטיים לצורך תצפיות, מעקבים ואף ביצוע פעולות בתוך מוסדות השלטון. כדי להציג זהות חוקית ולאפשר את ביצוע המשימות ללא חשד, נדרשו הלוחמים להחזיק במסמכים רשמיים שנראו אמינים לחלוטין.
לוחמי מחתרת שזהותם נחשפה והפכו למבוקשים על ידי הבריטים לא יכלו עוד לקבל מסמכים מן השלטונות שרדפו אחריהם. הם נזקקו לזהות חדשה, אך זו לא הייתה יכולה להינתן בדרך חוקית. לפיכך, לא נותרה בידי המחתרת ברירה אלא ליצור בעצמה את הפתרון באמצעות זיוף תעודות ומסמכים.
בשנות הפעילות של מחתרת לח”י הפכו הזיופים לחלק משמעותי ומחלקת הזיופים הייתה בעלת חשיבות גבוהה. אנשיה יכלו לפתור כמעט כל בעיה שהייתה קשורה בתיעוד.
תעשיית זיוף מסמכים לצורך פעילות מחתרתית
תעודות זהות מזויפות
המסמך השכיח והמבוקש ביותר שנזקקו לו חברי מחתרת לח”י לשינוי זהותם היה תעודת זיהוי. טפסי התעודות הושגו ממשרד הממונה על המחוז, על ידי מחלקה ו’, מחלקת המודיעין של לח”י, באמצעות קשרים במשרדי הממשלה, לעיתים תמורת תשלום.
נחמיה בן-תור, בספרו “היום אכתוב בעט” מזכיר אדם בשם שחר שעבד באדמיניסטרציה הבריטית והוא סיפק למחתרת את תעודות הזהות, שהיו דרושות למבוקשים על ידי המשטרה. עבור בן-תור עצמו הונפקה תעודת זהות מזויפת על שם דוד יערי.
בארכיון העמותה נמצאים עותקים של תעודות זהות מזויפות של חנה ערמוני “שרה” ושל יובל יהונתן “ארנון” על שם חיים קליין.
טופס התעודה מולא בכתב יד והוחתם בחותמת גומי ובחתימתו המזויפת של קצין המחוז. על מלאכת הזיופים הופקד דוד שומרון “עלי”, מפקד בכיר בחטיבה הלוחמת אשר היה גם אחראי על מחלקת ההדרכה. התפקיד של זיוף מסמכים הוטל עליו בגלל התאמתו ובזכות כישוריו בגרפיקה. במהלך הזמן, עם ריבוי הצרכים, הפכה מלאכת הזיופים למחלקה חשובה ופעילה מאד.
כאשר נערך חיפוש בחדרם של יצחק שמיר “מיכאל” ודוד אורלובסקי “דודקה”, נמצאו מספר פריטים שיעידו על שימוש בחותמות ומעטפות כדי לכתוב ולאשר מסמכים רשמיים עבור חברי המחתרת וכדי לאסוף כספים לפעילות המחתרת במסווה של ארגון ממוסד. שמיר עצמו סירב לחתום על תיעוד החיפוש.
לפי דו”ח החיפוש שאותר בארכיון עו”ד זליגמן, נתפסו והוחרמו בין היתר הפריטים: חותמת גומי אחת שעליה חרוט “קצין מחוז ת”א” (District Officer T.A.) ו- 50 מעטפות הנושאות את השם “מס חמי/חירום של היישוב” (Mas Hemmi shel Hayishuv).
בתמונות מטה: מימין תעודת זהות מזויפת של יהונתן יובל – “ארנון” ו- 3 תעודות זהות מזוייפות של חנה ערמוני – “שרה”.
בתמונות מטה:
מימין:תעודת זהות מזויפת של נחמיה בן תור – “ארזיה, משמאל: רשימת הפריטים שנתפסו בחדרם של יצחק שמיר – “מיכאל” ודוד אורלובסקי “דודקה” (באדיבות אוהד מרק).
תעודות וזהויות בדויות
לקראת הפעולה המתוכננת נגד מרכז התקשורת של המשטרה הניידת הבריטית בשרונה, ביום 25 באפריל 1947, השתלטה המחתרת על רכב דואר ממשלתי ועל תעודותיהם של הנהג הערבי ועובד הדואר היהודי. שרגא גפני “אלישע” קיבל לידיו את המשימה להתאים את המסמכים לשני אנשי לח”י שנועדו להתחזות לעובדי הדואר.
גפני מספר בעדותו על תהליך הזיוף. הוא מעיד על עצמו: “במיטב יכולתי, אינני זייפן גדול, אבל נדמה לי שאותו היום הייתה עלי השראה.” הוא סיפר איך הסיר בזהירות את התמונות המקוריות מן התעודות והחליף אותן בתצלומי אנשי המבצע, תוך הקפדה שהחותמת הרשמית תכסה חלק מן התמונה החדשה כפי שכיסתה את המקור. לאחר מכן העניק לתעודות מראה משומש ובלוי, כדבריו: ” עם הרבה אפר של סיגריות ועוד איזה אמצעים שונים הצלחתי לתת להם גם רושם מרופט.”
כאשר התברר שאין ברשות המחתרת מסמך שיאפשר כניסת הלוחמים למחנה, גפני כתב באנגלית אישור מתאים על פי נוסח שנמסר לו.
בעדותו סיפר גפני כי למרות שהיו במסמך “טעות אחת או שתיים”, אנשי המשמר הבריטים בשער שרונה קיבלו את המסמכים ואפשרו לאנשי לח”י להיכנס למחנה. לדבריו, בזמן שהוא עסק בזיוף התעודות, הועמס חומר הנפץ על רכב הדואר, וכל ההכנות התבצעו במקביל ובתוך זמן קצר.
רישיונות ומספרי רישוי לרכבים
לעיתים, התעורר צורך לשנות מספרי מנוע ולוחיות זיהוי של כלי רכב מכוניות ואופנועים, שמסיבות שונות היה צורך להסתיר את זהותם האמיתית. עבודה זו בוצעה על ידי המחלקה הטכנית.
ברישיונות טיפלה מחלקת הזיופים, תחילה באמצעים דלים שלא הבטיחו איכות טובה. עם הזמן התפתחה השיטה. טופסי הרישיונות הודפסו בבית הדפוס של המחתרת, ולאחר השגת חותמת מתאימה יכלו האנשים לנסוע בכלי רכב ללא חשש. המחתרת הנפיקה בקלות רישיונות “אמיתיים” למכוניות ואופנועים, כפי שנעשה במשרד הרישוי.
חברי לח”י המבוקשים לא יכלו לגשת למבחני נהיגה, לכן התעורר צורך גם בהדפסת רישיונות נהיגה. כאן העניין היה מסובך יותר, כפי שמספר דוד שומרון “עלי” בספרו “גוייסנו לכל החיים”:
“בעוד שרישיון לכלי הרכב היה גיליון נייר לבן מודפס אף הוא, הרי שרישיון הנהיגה היה פנקס כרוך בד אדום, מודפס אף הוא, ולפנקס מספר דפים. עמדתי בפני בעיה לא קלה. כדי להתגבר על בעיה זו הייתה דרושה לי עזרה. חוץ מזה אי אפשר לעשות עבודה כזאת בחדר מגורים, כי דרושים מספר מכשירים כמו מכונת חיתוך, מכונת הידוק, ועוד. הדפים המודבקים אל הכריכות צריכים להתייבש ולשם כך צריך לפרוש אותם על מדפים.” (עמוד: 238)
אנשי לח”י השיגו מכשירים ומכונות מתאימים למלאכת הזיוף. יעקב בנאי “מזל” פתר את בעיותיו של שומרון. הוא מינה את אורי אפנצלר “צבי הצרפתי”, שהיה צייר ופסל וגם הייתה לו הכשרה מסוימת עוד מאירופה בעבודות גראפיקה, לעוזרו של שומרון. בנאי החליט לשכור דירה שתשמש בית מלאכה למחלקת הזיופים המתרחבת.
בתמונות מטה מימין לשמאל: תעודת זהות מזויפת של אלברט שמש – “חיים” ו- 3 מסמכי זהות ריקים המוכנים למילוי שמות ופרטים בהתאם לצרכי המחתרת.
בית מלאכה למחלקת הזיופים
בנאי החליט לשכור מקום ברחוב השוק בקומה שניה, בתל אביב, שהוסווה כסטודיו של צייר, הוא ראובן אביבי “רובקה” חבר המחתרת. כלפי בעל הבית המקום נראה כמקום עבודתו של צייר. אך בחדר האחורי הוקם בית מלאכה לזיופים. מיד הסתבר שמלאי הניירות, הטפסים, החותמות והמכשירים ששימשו את הזיופים, מהווים סכנה כאשר הם נשארים בחדרי הבית.
הוחלט לבנות בונקר עם קיר כפול מבלוקים. הבלוקים הובאו בחשאי בקופסאות עטופות וקשורות בחוט. גם את המלט והחול הביאו בדרך דומה. בתוך הבונקר הותקנו מדפים וכן, הותקן מתג חשמלי לפתיחה ולסגירה של הדלת, שהוסוותה באופן כזה עד שלא ניתן היה להבחין בה.
בבית המלאכה שהוקם ברחוב השוק זויפו גם רישיונות ייבוא לשם רכישת נשק בחוץ לארץ והבאתו לארץ בתור סחורות שונות, יוצרו רישיונות כניסה למחנות צבאיים, לצורך החדרת מכוניות נפץ או החרמת נשק, הוכנו תעודות חופשה לחיילים וויזות לארצות חוץ, הוחלפו תמונות בדרכונים והותאמו לאנשי המחתרת שנסעו בשליחות לחוץ לארץ והוצאו אישורים מסוגים שונים.
מחלקת הזיופים ובראשה דוד שומרון קיימה קשרים עם בעלי מקצוע שונים: עושי חותמות, בעלי דפוס, סוחרי נייר, סוכני נסיעות ועובדי קונסוליות שונות. אפילו אנשי העולם התחתון גויסו לא אחת לצורך ביצוע עבודות זיוף או רכישת דרכונים.
ביום 7 במרץ 1948, יצא אלישע איבזוב “שמואל” כשהוא נוהג במשאית נפץ לאזור שכם, כדי לפוצץ את מפקדתו של פאוזי קאוקג’י, מפקד ‘צבא ההצלה הערבי’. הוא היה מחופש לערבי ומלוּוה בסוכן ערבי של המחתרת, שהיה אמור להנחותו אל בניין המפקדה, הוא נעצר באחד המחסומים, נחשד (ואולי הערבי בגד בו), נחקר, עונה והוצא להורג. לצורך הפעולה הכין דוד שומרון את תעודותיו של איבזוב.
דוד שומרון מספר על הכנת התעודות:
“לרוב הייתי מכין תעודות כאלה מראש, במעבדת הזיופים. הפעם הלכה התכנית והתבשלה תוך כדי ההכנות. עדיין לא היה ברור אם אמנם יגיע הערבי. משום כך הבאתי בתיק את כל המכשירים הדרושים להכנת התעודות ומספר טפסים ריקים. אתמול, בשדירות רוטשילד הצטלם שמואל לאחר שהתקין לעצמו בלורית בנוסח הערבי. הכנתי לו תעודת זהות ורישיון נהגות על שם ערבי וכן אותן תעודות על שם יהודי.”
(גויסנו לכל החיים, דוד שומרון, עמוד: 253)
המחלקה גם סיפקה ספרים למבוקשים שהיו זקוקים לשינוי חזותם, כך צבע נתן ילין מור את שערות ראשו, גבותיו ושפמו לשחור לאחר בריחתו מלטרון וגאולה כהן צבעה את שיערה משחור לבלונדיני לשם הסוואת זהותה לאחר בריחתה מבית הסוהר לנשים בבית לחם דרך בית החולים הממשלתי במגרש הרוסים בירושלים.
דרכונים מזוייפים
במלחמת החרות של לח”י היה צורך גם בשימוש בדרכונים, כדי שפעילי המחתרת יוכלו לנוע מארץ ישראל לארצות שונות. צרפת החופשית, באמצעות נציגיה במזרח התיכון סיפקה ללח”י דרכונים בלאנקו (ריקים) מכל מדינות המזרח התיכון, בהם השתמשו שליחי המחתרת בארצות שונות מעיראק עד צרפת.
שימוש בדרכונים מזויפים נעשה גם בבריחות העצורים ממחנות בקניה. דרכונים מזויפים של הונדורס ואל סלבדור הוכנו במחנה. לפי יצחק שמיר הזיוף של דרכוני הונדורס היה מושלם עד כדי כך שכעבור שנים אמר אחד משגרירי המדינה הזו, בהתפעלות, ש”הם הרבה יותר טובים מהדרכונים שלנו”.
דרכונים מזויפים ויצחק שמיר
יצחק שמיר “מיכאל” נעצר על ידי הבריטים באוגוסט 1946 והוגלה למחנה המעצר באריתריאה שבאפריקה. מיד עם הגיעו החל לחפש דרך להימלט ולשוב לארץ ישראל.
באותה עת הגיעה אל מחנה המעצר מגילת אסתר, שנשלחה לשימוש האסירים בחג הפורים. הבריטים לא ידעו כי בתוכה הוסלקו שלושה דרכונים שנועדו לשמש את הבורחים מן המחנה. אחד הדרכונים נשא את תמונתו של יצחק שמיר, אך היה רשום על שם אשר רצון, חבר מחתרת לח”י, יליד עדן. שני הדרכונים האחרים נועדו לאריה בן אליעזר ולראובן פרנקו, שני אנשי אצ”ל שעימם נמלט שמיר בינואר 1947 ( באותה בריחה, ברחו גם יעקב מרידור ורחמים מזרחי). בסופו של דבר לא נעשה שימוש בדרכונים אלה, וחמשת הבורחים, ובהם שמיר, נמלטו דרך מנהרה. שמיר ובן אליעזר הגיעו, בדרך לא דרך, לג’יבוטי.
בג’יבוטי, שמיר ובן אליעזר מצאו את עצמם לכודים. שום אונייה או מטוס לא עברו במקום בדרכם לארץ ישראל. לא היה שדה תעופה סמוך, לא נמל נגיש ולא דרך לשוב הביתה. לבסוף הצליח שמיר לעלות על אונייה שהפליגה לצרפת. בצרפת שהה ללא דרכון וללא אפשרות לחזור לארץ ישראל. בארץ ניסו אנשי לח”י למצוא פתרון, עד שנולד רעיון.
אחד הלוחמים, דיל, שירת בעבר עם שמיר. במקרה, הוא נולד בירושלים בעת שהוריו ביקרו בארץ, עובדה שהקנתה לו זכות לקבל דרכון בריטי־פלשתינאי. כשנודע לו על האפשרות לסייע לשמיר, ניגש מיד להוציא את הדרכון. בתוך שבועיים היה הדרכון מוכן, למרבה המזל, הדמיון בין דיל לבין “מיכאל” היה כה רב, עד שהוחלט שלא להחליף אותה ולהשאיר את תמונתו של דיל כפי שהיא.
“אם מיכאל יגלח את שפמו הנצחי ויהדק את שיער ראשו – קשה יהיה להבחין בהבדל כלשהו בינו לבין התמונה. גם לדיל היו גבות עבות ושחורות כגבותיו של מיכאל, אותן הגבות שבגללן זיהה אותו מרטין.”
(גוייסנו לכל החיים, דוד שומרון, עמוד: 258)
הדרכון נשלח לצרפת ומשם הגיע לידיו של שמיר. הוא עלה על מטוס והגיע חזרה ארצה.
בתמונות מטה מימין לשמאל: (1) כריכת דרכון בריטי משנות ה-40. הוסתר בדופן כפולה בתוך מגילת פורים שנשלחה לגולים באפריקה, (2) הדרכון הוכן על שם אשר רצון עבור יצחק שמיר, (3) דף נוסף מהדרכון על שם אשר רצון עבור יצחק שמיר.
הצילומים: באדיבות ארכיון צהל ומערכת הביטחון, אוסף לחי
אגרות חוב וסמים מזויפים – אמצעי לגיוס כספים למחתרת
פרשת זיוף אגרות החוב המנדטוריות הייתה אחד ממבצעי ההונאה המורכבים ביותר שתיאר אברהם ליברמן “גדעון” בעדותו. לדבריו, מטרת המבצע הייתה כפולה: לפגוע במשק הבריטי ובמקביל לגייס כספים עבור מחתרת לוחמי חרות ישראל. “ההחלטה לזייף אגרות חוב נתבססה על העיקרון… שלא לפגוע ביהודים ויחד עם זאת להשיג כסף רב בכדי לפגוע בבריטים ובמשק הבריטי.”
את רעיון הזיוף הגה עזרא פישלזון “ג’ו”, וליברמן מתאר כיצד התמסר כולו למבצע שנמשך כשנה. לדבריו, אנשי לח”י נאלצו להתגבר על שורה ארוכה של קשיים: הכנת גלופות מדויקות, השגת נייר זהה לזה ששימש את המדפיס הממשלתי, איתור צבעים מתאימים, מציאת בית דפוס ובעלי מקצוע שניתן לסמוך עליהם ושמירה על סודיות מוחלטת לאורך כל הדרך. המבצע מומן בעזרת שותף שמימן את ההוצאות הראשוניות, שכן ללח”י לא היו המשאבים הדרושים לביצועו.
עדותו של פישלזון משלימה את תיאורו של ליברמן ומוסיפה פרטים על אופן ביצוע המבצע. לדבריו, התהליך כלל שלבים רבים: צילום האובליגציות, הכנת שבלונות, איתור בתי דפוס מתאימים, השגת נייר וצבעים בתקופת מלחמה, והתאמת תהליך ההדפסה עד לקבלת תוצאה משכנעת. הוא מספר כי עבד לילות ארוכים עם בעלי מקצוע שונים, שחלקם נרתמו למשימה מתוך הזדהות לאומית, אף שחששו מאוד מהסיכון.
פישלזון מתאר גם רגע של סכנה ממשית כאשר במהלך ההדפסה הגיעו שוטרים בריטים לאזור. אחד מבעלי הדפוס נתקף פחד כה גדול עד שנמלט לביתו והסתתר במיטתו, בעודו מתחנן באידיש: “תרחמו עלי ותוציאו את הסחורה המזופתת מכאן.” רק לאחר שפישלזון שכנע אותו שהמשטרה כלל לא באה בעקבותיהם, הוא חזר לדפוס והעבודה נמשכה.
ליברמן מתאר את רגעי ההצלחה הראשונים של המבצע. לאחר ניסיונות רבים ותיקונים חוזרים התקבלו אגרות חוב שנראו משכנעות ביותר. הוא מספר כי הוא ופישלזון הגיבו בהתלהבות להדפסה המוצלחת הראשונה: “יש!” – צעק דז’ו. “יש!” – צעקתי אף אני והתחבקנו”.
ליברמן ממשיך ומספר שהודפסו כשלושים אלף אגרות חוב, ואפילו אנשי המחתרת שהאגרות הוצגו בפניהם לא הצליחו להבחין בין האגרות המקוריות לבין המזויפות. בשלב הבא החלו ניסיונות להפיץ את האגרות באמצעות אנשי קשר וסוחרים, ובהמשך אף נוהל משא ומתן עם גורמים מסוריה שנועד להחדירן למחזור הכספים.
על שלב ההפצה מוסיף גם פישלזון פרטים ומספר על ניסיון לשווק את האובליגציות באמצעות אדם בשם לוי, שלגביו חשד מראש כי הוא קשור לבולשת הבריטית. למרות אזהרותיו, יצא המבצע לדרך, ובמהלכו ניצלו אנשי לח”י ממעצר כאשר הבחינו באנגלים נכנסים למקום המפגש.
המבצע לא הגיע למיצויו. חלק מן האגרות נתפסו לאחר שהבריטים גילו את מקום המסתור שלהן בכיפת בית הכנסת הגדול בתל אביב במהלך חיפושים שנערכו בזמן העוצר בשנת 1946. הגלופות והאגרות הוחרמו, ושמש בית הכנסת נעצר. למרות זאת, לפי עדותו של ליברמן, חלק מהאגרות כבר הופצו והמשיכו להימצא במחזור במשך שנים רבות מבלי שעוררו חשד.
בשנת 1962 נקרא ליברמן למסור עדות בפני משטרת ישראל, לאחר שאגרות החוב התגלו מחדש. הוא הסביר לחוקרים כיצד ניתן להבחין בין אגרת מקורית למזויפת באמצעות סימני המים, ובהמשך מסר את פרטי הפרשה גם לבנק ישראל. לדבריו, אנשי הבנק התרשמו מרמת הביצוע, והוא אף טען בפניהם: “שלנו טובות יותר מאשר המנדטוריות.”
בנוסף לזיוף אגרות החוב, מספר ליברמן בעדותו על מבצע נוסף שנועד להכניס כספים לקופת לח”י, זיוף בקבוקי קוקאין. לדבריו, לאחר הצלחתו של הכימאי לסייע בפתרון בעיית הצבעים בפרשת אגרות החוב, הוא העלה רעיון חדש: להכין בקבוקי קוקאין מזויפים שייראו זהים למקוריים.
ליברמן מתאר כי הכימאי הכין תערובת של טלק שצבעה וריחה דמו לקוקאין המקורי, בעוד שעליו ועל פישלזון הוטל להשיג בקבוקים מקוריים ולהכין תוויות מזויפות. לשם כך הוכנו גלופות לתוויות, פישלזון הצליח להשיג מספר בקבוקים מקוריים בעזרת ידידים ערבים. לאחר שכל מרכיבי המבצע הושלמו, היו הבקבוקים המוכנים דומים למקור.
את המכירה ביצע פישלזון באמצעות קשרים שרכש בעבר. הוא נפגש עם סוחרי קוקאין ביפו, בירושלים ובשכם והציג בפניהם את הבקבוקים. הסוחרים בחנו את האריזות, את החותמות ואת התוויות, והשתכנעו כי מדובר בסחורה מקורית. העסקאות הושלמו, ובסך הכול נמכרו כשישה בקבוקים.
לדברי ליברמן: “כמות זו הספיקה לערבים לכמה שבועות, עד שנתגלתה התרמית.“ רק לאחר מספר שבועות התברר לקונים כי תכולת הבקבוקים אינה קוקאין. בשלב הראשון סברו הסוחרים כי התקלה מקורה בבית החרושת בגרמניה, ורק בהמשך הבינו כי נפלו קורבן לתרמית. ליברמן מסכם: “כספם של הסוחרים הערביים לא הושב להם והעשרנו את קופתנו בכ־5000 לא”י שבזמן ההוא היה סכום עתק.“
בתמונות מימין לשמאל: רשיון נהיגה של אברהם ליברמן, העתק של אג”ח שזויפה (באדיבות גדעון ליברמן, בנו של אברהם), עזרא פישלזון “ג’ו”.
- מקורות מידע:
- “לקסיקון לח”י”, נחמיה בן-תור, משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י – הוצאת יאיר, 2007, עמוד: 127.
- “היום אכתוב בעט”, נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, 1990, עמוד: 300.
- “גויסנו לכל החיים”, דוד שומרון, הוצאת יאיר, 1997.
- “מפגש היסטורי”, יזמה והנחתה: גאולה כהן, הוצאת יאיר, 1986.
- “סיכומו של דבר”, יצחק שמיר, הוצאת עידנים – ידיעות אחרונות, 1994.
- אתר Ynet: “שימשה להברחת דרכונים של בכירי לח”י: זו מגילת אסתר שנשלחה לאסירי קרתגו”, קורין אלבז-אלוש, 02/03/2023
- עדויות:
- שרגא גפני “אלישע” באתר העמותה להנצחת מורשת לח”י
- אברהם ליברמן “גדעון”, עדות שמורה בארכיון העמותה להנצחת מורשת לח”י.
- עזרא פישלזון “ג’ו”, עדות שמורה בארכיון העמותה להנצחת מורשת לח”י.