פתחיה נולד בתל אביב, ג’ אדר ב’ שנת תרפ”ד (1924) לאמו לאה ולאביו הרצל זליבנסקי. סבו מצד אביו עלה ארצה בשנת 1881. מצד אמו הוא נצר למשפחת ליוואי מחברון, שאילן היוחסין שלה בארץ מתחיל משנת 1800. המשפחה היתה מחלוצי תעשיית המצות בארץ. פתחה למד בבית ספר התיכון למסחר. בגיל חמש עשרה הצטרף לתנועת האצ”ל ובפילוג שחל בתנועה היה בין ההולכים לתנועת לוחמי חרות ישראל. פעל במחלקת הנוער ואחר עבר למחלקת הפעולות. הוכיח מנהיגות המשולבת ברעות ובפתיחות לפקודיו.
גדעון ליברמן :היום התשעה באב נמצאים אנו בביתו של פתחיה – יועד:
פתחיה, אליעזר, גדעון.
פתחיה זלבנסקי: אספר לכם על התקופה שבה האנגלים עמדו לעזוב את הארץ וכל המחתרות – לח”י, האצ”ל ואפילו ההגנה, ניסו להעביר מהבריטים את הכלים הגדולים, וגם הקטנים לרשותם. באותה תקופה, פעלה קבוצה של אנשי פלמ”ח שהצליחו להוציאו מידי האנגלים שני טנקים מסוג קרומוול ושרמן. אותה קבוצה פעלה גם בירושלים, כי ראו בירושלים נקודת-מוקד כשם שחיפה הייתה כזאת, מפני שמשם אפשר להוציא, להחרים, או לקנות מהבריטים כלים מכלים שונים. בראש הקבוצה שפעלה עמד יעקב יענקלביץ’, שאותו הכרתי מגיל צעיר. גרנו באותה שכונה ולמדנו יחד באותו בית ספר, בכיתות שונות אני חושב.
ירושלים הייתה פחות או יותר מסוגרת, היו עולים ויורדים לירושלים רק בשיירות. קשר אמיץ עם ת”א והשפלה לא היה, התושבים בירושלים ניהלו אורח חיים שגבל בבדידות פחות או יותר. מאיר זטלר היה האחראי על העיר ירושלים , אני הייתי אחראי על מחלקת הפעולות שנקראה בשם “החטיבה הלוחמת”, אם כי מספר רב של אנשים לא היה לנו, אבל פעלנו ,עד כמה שיכולנו, עם הכוחות שלנו עם הנשק שנמצא ברשותנו. היה לנו קשר עם אנשי הפלמ”ח האלה באמצעות שני בחורים טובים שלנו : עמוס ומשה אידלשטין, אחיו של חגי ואהוד. מאחר ועמוס היה איש פלמ”ח לשעבר והכיר את האנשים, היו הם אלה שעמדו בקשר עם האנשים האלה שמקום מושבם היה בשנלר, בעיקר. הייתה להם הצעה ללקיחת נשק מהבריטים, מאחר שבאחת המשטרות שבעיר עצמה בתוך ירושלים עמדו משוריינים בריטים, שחלק מהם היה מצויד עם תותח טו-פאונדרס וחלק בלי טו-פאונדרס, (שתי ליטראות) ונשא רק מקלעים – ברנים, לקחת מהם את המשוריינים האלה ולהביא אותם לכוחות שלנו. הם פנו למפקד ההגנה במקום, שהיה יהודי מפורסם וידוע- דויד שאלתיאל, שהסכים לפעולה הזו. היה פחד מפני תגובות קשות של הבריטים, כי זאת יש לקחת בחשבון שמדובר היה בסוף שנת 1947 או בתחילת שנת 1948. שהיקשה עליהם לפעול, אבל מאחר והם, היו קבוצה פעילה ותוססת של הפלמ”ח, חיפשו וכנראה שהיו להם הוראות מהמפקדה שלהם, לקחת מהבריטים “כלים” רבים ככול שאפשר.
הם חיפשו אנשים שבהם יוכלו להיעזר כדי להוציא לפועל את הפעולה ללקיחת הכלים, במקרה זה המשוריינים האלה מידיהם של הבריטים. הם פנו אלינו, והציעו לנו הצעה בערך בנוסח זה: שאנשים שלנו ילמדו לנהוג במשוריינים האלה, ישתלטו על המקום, על החצר הזאת (ז”א: אנשי לח”י), אם יהיה צורך אף לפגוע, באנגלים השומרים, יקחו את המשוריינים. ויוציאו אותם למקום מסתור. האנשים שלנו לא דברנו על חלוקת השלל כמובן, אבל הסכמנו פחות או יותר להצעה מאחר שאין אנחנו יכולים להחזיק במשוריינים, כי אין לנו מקומות מחבוא ולהם יש, וכי אנחנו נקבל חלק אחר בשלל, כמו ברנים ותחמושת או כלים יותר קטנים עד כמה שאפשר. זה היה בערך את שסוכם בינינו. התחלנו לעשות את כל ההכנות כדי לממש את הפעולה להחרמת המשורינים. דבר ראשון היה צריך ללמד את אנשינו להפעיל את המשוריינים, מאחר וזה היה הקושי העיקרי, משום שנהגים באופן רגיל לא תמיד יוכלו להפעיל את המכונות האלה. הם אמרו: שלבעיה הזו יש להם פתרון כי הם ילמדו את אנשינו כיצד להפעיל את המשוריינים. התברר לנו שהם גנבו בעבר מקום מסוים משוריין דומה שהיה מוחבא אצלם בקיבוץ קריית ענבים. אספתי את האנשים שהיו מיועדים להשתתף בפעולת ההחרמה של המשוריינים, שהיו בעלי ידע וניסיון בנהיגת משאיות, ונפגשנו ביום שבת אחד אחה”צ. בתחילת שנת 1948 בפברואר או בינואר, עד כמה שאני זוכר. בקריית ענבים. הגענו למתבן של הקיבוץ, פתאום אנחנו רואים בתוך המתבן מתחת לחבילות הקש, חונה משוריין מכוסה בברזנט והתחלנו לטפל בו. טפסנו עליו, בדקנו אותו, אבל התברר שהם בעצמם גם כן לא יודעים איך להפעילו. הם קראו ל”מין מומחה אחד” שהיה כאילו זה שהביא אותו, והתחלנו לבדוק כיצד להפעיל הרכב. השאלה העיקרית הייתה כיצד לחבר את הסוללה כדי לספק זרם חשמלי להפעלת המנוע אחרי בדיקת אפשרויות שונות להפעלה נכונה של המתג, הצלחנו להפעיל את המנוע, נהגנו בו מעט במקום, בסביבת המקום הוצבו שומרים וגם בכניסה לקריית ענבים כדי שלא יפתיעו אותנו הבריטים, הם נמנעו מלספר לנו כיצד הגיע הרכב לקיבוץ, אבל הבינונו שהם הביאו את המשוריין, דרך רמאללה, דרך מעלה החמישה לקריית ענבים.
העיקר, שאנחנו למדנו להפעיל את המשוריין והכל היה מוכן למבצע. חזרנו כעבור כמה שעות לירושלים. התחלנו לעשות את ההכנות לעצם הפעולה. לאחר שכל ההכנות וחלוקת התפקידים היו מוכנים והאנשים המיועדים למבצע קבלו את התפקידים המיוחדים להם חיכינו לאות להתחלת המבצע. אך התברר כי כעבור כמה ימים, מהיום בו נצפו המשוריינים במקום, כל המגרש בו חנו המשוריינים התפנה ולא נשאר שם אף משוריין אחד. בזה נגמרה כל הפרשה. אם כי יש לומר שהמונח , גנבַת או שדידת, או נקרא לזה מה שלא נקרא, המשוריינים מאת הצבא הבריטי, והמשטרה הסתיימה בלא כלום, אבל מצד שני נוצרו יחסי אנוש מיוחדים בין האנשים האלה ובינינו והמגע התהדק מעט עקב כך. אנחנו נעזרנו בהם אחר כך בפעולה רצינית שרצינו לבצע שלשם כך היינו זקוקים לתחמושת, אני מתכוון לפעולה בדיר יאסין.
ש: יש לך משהו לומר על בית טאנוס?
ת: כדי לספר על בית טאנוס, צריך מעט לספר מעט הרקע, עליו כי היו מספר פעולות שאנחנו היינו צריכים להיעזר בכוחות ההגנה שהיו במקום ובית טאנוס היה אחת הפעולות האלה שהיו קשורות בהגנה וקבלנו מהם את העזרה המבוקשת. הבסיס להתחלת הפעולה. בסיס היציאה לפעולה היה למעשה ממקום, בשכונת ימין משה בירושלים, שהייתה העמדה של ההגנה והיינו צריכים לקבל הסכמתם ולהיעזר בכוחות שלהם.
התקופה הייתה, אני חושב בתחילת אפריל או במרץ, שנת 1948, חיפשנו כל מיני אפשרויות לפעולה ורצינו לפגוע בעיקר בנקודות התורפה של הערבים או במפקדות של הנג’אדה (פורעים ערבים) ושל מקומות אחרים בהם היו הפורעים הערבים. קשה לי לומר, מי למעשה הציע לעלות על בית טאנוס. כשאנחנו אומרים בית טאנוס, הכוונה היתה לבית שהיה שייך לערבי אחד בשם טאנוס. זה היה בית גדול מאד בנוי מאבן ירושלמית, בן שלוש קומות או ארבע, בו שכנה כל מפקדת הנג’אדה. המיקום שלו היה לא רחוק משער יפו, הייתי אומר ב-100 מטרים דרומה משער יפו, ושכן ממול שכונת ימין משה שהייתה בדרומו של בית טאנוס, ומצפון לבריכת הסולטן בדרך לכביש בית לחם. כל הפרשה הזאת נוגעת לדרומה של ירושלים שהייתה למעשה תחת פיקודו של ב”ץ, שהיה מפקד ההגנה הדרומי של ירושלים, וזלמן מרט היה המפקד של החלק הצפוני של ירושלים, שכלל את עטרות, בני יעקב וכו’.
אנחנו חיפשנו מקומות של כניסה לפעולה ומתוך הקשר שהיה לנו איתם, הם פנו אלינו באמצעות המאפיה, קונדיטוריית פת, שהיה למקום הקשר שלנו איתם. הם אמרו שיש להם משהו להציע לנו. בשכונת ימין משה, פעל מפקד בדרגת מ”פ מההגנה שבקש מאיתנו לעזור להם להחזיק בשכונה וזאת מאחר שאין להם מספיק כוחות להחזיק בה לבדם. במשפטים הבאים אבהיר את חשיבות האחזקה של שכונה זו בידנו. ימין משה כידוע הייתה מין מובלעת יהודית ששכנה בתוך גרונה של ירושלים הערבית, ליד ברכת הסולטן על יד הכביש לבית לחם. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבשעתו עוד לא הייתה הדרך שעכשיו הירדנים סללו אותה, לבית לחם. הרי שעורק התחבורה העיקרי שלהם, עבר ליד ימין משה וימין משה זאת הוחזקה ע”י כוחות ההגנה. חלק מהתושבים פינה את המקום, וחלק אחר נשאר לגור בה. המעניין שבדבר, שאותו חלק שפונה, היה מאוכלס ביהודים רגילים פשוטים, והחלק שנשאר היה באיזו שהיא צורה קשור או איתנו או עם האצ”ל.
היו לנו גם אנשים שמוצאם היה מימין משה, מסילת ישרים, שהיתה החלק הדרומי יותר של ימין משה. אתם מכירים את הבית הגדול הארוך, שמונטיפיורי בנה, הוא קרא לו מסילת ישרים, שהיה פנוי ברובו. לעומת זאת ימין משה עצמה הייתה חפורה כולה בתעלות קשר, שהוצבו בהם כמה עמדות, שלצורכי הגנה עליהם העמידו סביבם שקי חול. בתחילה הם לא היו מוסווים אבל אח”כ חייבים היו להסוות אותם, מאחר שהאנגלים שהסתובבו עדין שם ראו את עמדות החול האלה ולאור הצעקות שכנראה הקימו הערבים או שהם בעצמם רצו, החליטו שיש להוריד את העמדות האלה, הממוגנות בשקי החול, וגם העמדה שהיתה בנויה בטון שהיתה מוצבת על טחנת הקמח הישנה שבנה מונטיפיורי ליד ימין משה.
את העמדה הזאת שהייתה בנויה על ראש מגדל טחנת הרוח, פשוט באה חוליה אחת של חבלנים, שהודיעו לאנשי ההגנה שיפנו את העמדה שמו במקום מספר מטענים של חומרי נפץ, הפעילו אותם, ופוצצו אותה. באשר לעמדות הממוגנות בשקי החול הם חוסלו בדרך יותר פשוטה ויותר נבזית. מבלי להודיע דבר, הם עלו על הכביש ועם המשוריינים, שהיו מצוידים בתותחים טו-פאונדים, עמדו וכיוונו באמצע היום לתוך העמדות האלה והתחילו לירות כדי לפגוע בשקי החול. כמובן ששקי החול האלה התפוררו יפה מאד ולא נשאר מהם דבר. חברי ההגנה ואנשי המקום שהיו בתוך העמדות ברחו כל עוד נשמתם בם, כי נגד תותחים לא יכלו לעמוד, הדבר היחידי שיכלו לעמוד זה, אולי נגד קליעים של רובים או ברנים, אבל לא לעמוד נגד תותחים.
בשעתו התותח בעל הקנה טו-פאונדר נחשב לתותח די גדול ובאמצעותו כאמור הרסו ממש עמדה אחרי עמדה. היו שם שלוש עמדות עד כמה שאני זוכר, ששתיים הם הרסו לחלוטין ואת השלישית הוציאו מכלל פעולה. מאחר ואי אפשר היה להישאר במקום ללא עמדות מבוצרות, הם הניחו את שקי החול מבפנים והסוו אותם כלפי חוץ באבנים ובצורה פחות או יותר מתקבלת על הדעת מבחינה חיצונית, שכאילו אין שם עמדה.
המצב הזה מאד הרגיז את אנשי לח”י ויצר חיכוך עם ההגנה במקום. זאת יש לומר, שבאותו זמן, היה זה קצת משונה לומר, אבל הייתה תקופה מאד ארוכה שאנשי אצ”ל בכלל לא פעלו. וזאת לאחר התקפתם בחודש נובמבר או דצמבר 1947 שנכשלה, ומאז הם כנראה קיבלו הוראה מאת מהמרכז שלהם בת”א – מהמפקדה, לא לפרוץ ולא לעשות שום דבר ובאמת הם לא עשו שום דבר עד אשר אנחנו הצלחנו להפעיל אותם לפעולה בדיר יאסין, אבל שם ממש הם היו בצל. כמעט ולא היה כל קשר, או לא שמענו עליהם בכלל, הם עסקו בהתארגנות עד כמה ששמענו אבל זה לא שייך לדבר. המצב הזה מאוד הרגיז ובעיקר זה פגע בתכנון של הגנת העיר מצד ההגנה, כי החלק הדרומי יותר שהוא היה פחות או יותר מנותק, הכוונה לתלפיות וארנונה, ורמת רחל שהייתה מין חוליה שיכולה הייתה לקשר עם מרכז העיר ירושלים, ואם היו מוציאים אותנו, כלומר את היהודים מתוך ימין משה, היה יכול להיווצר מצב שבו מפנים חלק גדול מתוך ירושלים עצמה. מצב דברים זה הרגיז אותם והם פנו אלינו ובקשו עזרה מאיתנו.
ש: מי הם?
ת: ההגנה, במקום, ז”א מפקדת ההגנה ע”י בץ, ודרך אותה קונדיטוריה פת, ביקשו שאנחנו נשלח כוח ונחזיק בימין משה. אנחנו אמרנו להם שאנחנו לא יכולים לשלוח אנשים להחזיק את המקום, מסיבות שונות. הסיבה העיקרית שלנו, שאותה לא אמרנו, הייתה פשוט חוסר של אנשים במקום, כי להחזיק איזו שהיא עמדה באופן קבוע היה מונע מאתנו אפשרות פעולה, שיכולנו להפעיל במקומות אחרים. אבל להם אמרנו שאנחנו לא יכולים להחזיק במקומות האלה מסיבה פשוטה שבאם היה נודע שאנשי לח”י נמצאים במקום, הרי מיד יבואו האנגלים ובלי כל נקיפת מצפון ייקחו אותנו וישלחו אותנו לאיזה שהוא מקום, או שפשוט יסלקו אותנו משם, ואז גם אתם תהיו מפסידים וגם אנחנו. אמרנו להם: יש מקומות לפעולה שבהם נוכל לקחת חלק כמו שער יפו, חומת העיר, מגדל דוד שבו שוכנת המפקדה הערבית של הנג’אדה, מדוע לא נחסל אותה? אחרי דין ודברים, עברו מספר ימים, והם הביעו הסכמתם לרעיון ואנחנו התחלנו בתכנון הפעולה.
בתכנון עבדו דרור ואני, אותו דרור שאח”כ נפגע באחד הקורסים ונפל. אם כן הבעיה הייתה למעשה כזאת, אני לא אספר על התכנון אלא אספר פשוט על הביצוע עצמו ועל מספר האנשים שאמורים היו להשתתף ואופן הביצוע. רוצה אני לציין , שהפעולה עצמה לא הצליחה בחלקה הרב. את המטרה כולה לא השגנו. אם כי חלק אחר כן השגנו. את כל הבית לא פוצצנו, אבל הצלחנו לפוצץ רק חלק מן הבית.
עכשיו אגש לתיאור היעד עצמו שהיה בית טאנוס, היה זה בנין גדול ממדים, שהיה מוצב מול בריכת הסולטן, מול מגרש גדול וריק הגדר הצפונית של שכונת ימין משה בירושלים. מצד שמאל של הבית יותר קרוב לימין משה, שם הייתה כנסיה ועליה הוצב שומר ערבי בשם עבדאללה אני חושב. המרחק בין בנין בית טאנוס לימין משה, היה כ-300 מטר.
החלטנו בלילה אחד להיכנס לבניין בזחילה ואם יהיה צורך בכך אזי לפרוץ לשני חדרי המדרגות של הבניין. כמו שאמרתי, זה היה בנין גדול, ואנחנו היינו אמורים לפרוץ לתוך חדרי המדרגות האלה, ולהפעיל את חומר הנפץ וע”י כך להפיל את הבניין על יושביו. יצאנו, בשני כלי הרכב. הכוח הפועל היה מורכב מראש הקבוצה, עמוס קינן, שהיה צריך לפרוץ ולהיכנס לחדר המדרגות המערבי .
ש: זה העיתונאי?
ת: כן. וראש הקבוצה השני היה גואל שהיה למעשה סגן מפקד הפעולה, סגני. בכל קבוצה היו מספר סבלים שנשאו את מטעני חומר הנפץ, ומספר אנשים שאמורים יו לפעול כחיפוי לפורצים. הכוח המחפה שהיה מוצב מעט קדימה מהמנזר במרחק של כ-100 מ’ מהגדר הצפונית הפונה לבית טאנוס היה מצויד במקלע מסוג ברן, בסמוך לגבעה מסוימת, שאותה היינו צריכים להשמיד, במסע ההתקדמות ליעד עצמו, אמור היה להיות מוצב דרור עם יענק’לה אם אינני טועה.
ש: איזה יענק’לה?
ת: יענק’לה הוברמן, יששכר הוברמן זה שנפל על החומה, וג’ימי – שמעון אלבלק. בקבוצה שלנו, קרה מקרה מאד מעניין. שם פעל לוחם בשם עודד, שהיה מורה במקצועו, וידענו שיש לו איזושהי קרבה להגנה, (הוא עבר אלינו מהם), אבל אם כי הוא רצה להוכיח את עצמו שהוא בסדר גמור, אנחנו ידענו יפה שהוא בעצם הוחדר אלינו. על כן עמדתי על כך שהוא ישתתף בפעולה. קיבלנו בבניין את אחת הדירות הגדולות שהייתה פנויה, ריכזנו שם את הנשק והמטענים. כל אחד מהמשתתפים בפעולה קיבל את הנשק, את המטענים המיועדים לו. ערכתי מסדר יציאה, האנשים טענו את הכלים שלהם, ובדקתי שהכלים בשלב זה יהיו נצורים. אך בדיעבד התברר לי עשיתי טעות אחת, אני לא בדקתי את מצב הנשק , תת מקלע טומי של גואל, דבר שעד היום למעשה מונח על מצפוני.
מצד אחד לא רציתי לבדוק את מצב הטומי שלו כי אחרי הכל הוא היה סגני, מצד שני הוא היה ידוע כמנוסה בקרבות, השתתף בכמה פעולות, די נועזות ועל כן החלטתי שאין צורך לבדוק אצלו את מצב נשקו. בשעה שיצאנו משם, התחלנו לרדת במדרגות החלקלקות של אבני ירושלים, יצאתי ראשון, גואל היה שלישי או רביעי, ופתאום במהלך הדרך, אנחנו שומעים צרור יריות שממש נורה מתחת לרגלינו. עצרתי את האנשים מלהתקדם הלאה ופתאום אני שומע את גואל צועק: “יועד, אני נפצעתי, נפצעתי, אל תשאיר אותי פה”.
עלינו בחזרה לבניין, השכבנו אותו על המטה וראיתי שהבחור פגוע ברגלו, צרור שלם חדר לרגלו, אני חושב שעד היום הוא צולע וסובל מהפציעה. הוצאתי את האנשים לחדר אחר, נשארתי איתו לכמה דקות, הוא ממש בקש, התנצל על הדבר שקרה, אמרתי לו שאין מה להתנצל, הוא רצה בכל זאת לצאת לפעולה. אמרתי לו שאנחנו נצא לפעולה בלעדיו, אבל נזכור אותו ו”נתקע”, בגויים ובערבים גם בשבילו.
לאחר דברים אלה שהוא שמע ממני הוא נרגע מעט ואנחנו המשכנו ויצאנו לפעולה בלעדיו. כל שינוי אחר לא עשיתי. האירוע המיותר זעזע מעט את האנשים, אבל אחרי כמה מילות עידוד שנטעתי בהם המשכנו בדרכנו עד הגדר עצמה. בתוך שכונת ימין משה לא הייתה כל בעיה. אבל ברגע שעזבנו את הגדר הצפונית, והתחלנו להתקרב ליעד, היינו צריכים להיזהר משני דברים. מצד ימין שלנו הייתה הכניסה שאותה הזכרתי, מצד שמאל שלנו הייתה שכונת הפחים שכונתה החרת’-אל-תאנאל, שנמצאת בתוך הבקעה של ברכת הסולטן.
היתה זו קבוצת בתים, אם אפשר לקרוא להם בתים בכלל, שהכילו צריפים ופחים שבעיקר גרו בהם ערבים. המרחק לא היה רב, הם יכלו לשמוע את התקרבות, של כל כוח או כל קבוצה של אנשים שהיו הולכים שם, כי המגרש הריק הזה שאותו הזכרתי, למעשה היה מכוסה אבנים יותר מאשר בעפר בנוסף אמורים היינו להיזהר מנוכחותו של משוריין בריטי שנסע על הכביש והיה מאיר את כל הסביבה בפרוז’קטור שהיה מוצב על המשוריין. הוא שמר יותר עלינו, על הצד היהודי, שלא יצא לפעולות כלפי הצד הערבי וכלפי דורמיציון או שער יפו, או כל מקום ערבי אחר.
אלה שהיו הדברים המפריעים שעליהם היינו צריכים להתגבר. הדרך הפשוטה שנראתה לי באותו זמן וגם היחידה הייתה שאנחנו צריכים לנקוט היא התקרבות חרישת ושקטה ליעד הפעולה. לשם כך התחלנו לזחול, זחלנו במשך כ-3 שעות אני חושב עד אשר הצלחנו להיות קרובים מאד לכביש ולבית טאנוס עצמו.
מדוע זה ארך כל כך הרבה זמן? היו לכך מספר סיבות. לאחר שהשמטנו את המקלע ליד התל שמשם היו צריכים לתת לנו את החיפוי, ההתקרבות שלנו הלכה והואטה עוד יותר, היינו צריכים להיזהר מפני הערבים והכלבים בעיקר, שהיו אצל הערבים שגרו בשכונת הפחים שבבקעה של ברכת הסולטן, וכן מפני המשוריין הבריטי שעבר מדי פעם בפעם בכביש והאיר את השטח בו פעלנו. תוך כדי ההתקרבות ליעד הפעולה התחיל לרדת מעט גשם שאנחנו התכוננו לכך. כיסינו בגומיות דקות, את ראשי הפתיל של המטענים, כדי שהגשם לא יפגע בהם והמשכנו בהתקדמות.
עודד, אחד מהמשתתפים בפעולה, חש ברע בסמוך לעזיבתנו את הגדר של ימין משה, העברתי הוראה שלמרות כאבי הבטן שחש עודד, עליו להמשיך להתקדם .חולפות להן מספר דקות ושוב באים אלי ואומרים לי, שהוא ממשיך להרגיש לא טוב, הוא מקיא, ההוראה שלי נשארה בעינה שימשיך להתקדם.
כדי לקצר את שהיה בפעולה אציין לשבח את הלוחמים שפעלו כמצופה מהם, למרות התלאות שקרו בדרך לפעולה.
בניין בית טאנוס פוצץ וכל אנשינו חזרו בשלום לבסיסם.