מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י, סלבטור טורי גרשון – “אבנר”
הקדמה
יצחק שמיר (יזרניצקי), נולד בשנת 1915 בפולין ועלה לארץ בשנת 1935. עוד מנעוריו בלט אופיו הייחודי: אדם שקט, עיקש, נאמן לערכיו, בעל משמעת עצמית גבוהה ותחושת שליחות עמוקה. חבריו למחתרת לח”י יודעים לספר על דרכו הצנועה ועל הרוח הטובה שהשרה בקרב כל מי שבא עימו במגע.
במאמר זה נמנה מספר תכונות מרכזיות שאפיינו את יצחק שמיר, כמנהיג, בעולמות אשר פעל: מחתרת לח”י, שירות במוסד ופעילות פוליטית בצמרת המדינה.
איש ארגון מדויק – מהקמת מנגנון לח”י לשינוי ושיקום מדינת ישראל
שנת 1942. בימים שלאחר רצח אברהם שטרן – “יאיר”, מחתרת לח”י הייתה על סף פירוק. רבים ממפקדיה נאסרו ורק קומץ אנשים נותר לשמור על הגחלת. מחצית שנה לאחר הרצח, יצחק שמיר (יזרניצקי) בכינויו המחתרתי “מיכאל”, ברח ממחנה המעצר במזרע וניגש ללא שהות למלאכת השיקום של מחתרת לח”י.
שמיר החל להקים תשתית חדשה לארגון, הוא החזיר אנשים לפעילות וגייס חדשים, ביסס מערך הסברה וארגן עורף ציבורי.
נחמיה בן תור מתאר את פעולותיו של שמיר לשיקום המחתרת:
“מיכאל ניגש לעבודה (שיקום המחתרת) בחרדת קודש. זה כבר היה ברור שיש ללמוד משגיאות העבר. הוא למד שיש לבנות את המחתרת על יסודות איתנים, קונספירטיביים ולא על תאים גדולים, שימנו לא יותר מ- 2-3 אנשים. כן יש להכין קדר מפקדים מאומנים שיוכלו להדריך את החדשים שיבואו. היה מחסור בנשק, והיה צורך להשיג חומרי נפץ, מחסנים, ולארגן קורסים. מיכאל הורה לא לבקר עוד בבתי הסוהר, כדי לא להיחשף לשלטונות, וגם לא להתכתב עם האסירים. הוא סבר שכל עוד לא הוכנה מחתרת המחופרת עמוק עמוק מעיני הבריטים והיהודים גם יחד, אין לחדש את פעולת המלחמה נגד השלטון הזר. כמובן שהיה צריך לדאוג גם למשאבים כספיים.” (“הבריחה הגדולה).
את יכולתו הארגונית ואת יכולתו להפיק לקחים, ניצל שמיר כעשרות שנים לאחר מכן, עת מונה לראש מחלקת הארגון במפלגת החרות. בתפקידו זה פעל לשנות ולארגן מחדש את מוסדות מפלגת החירות. שמיר היה הדמות השנייה בחשיבותה במפלגה, לאחר מנחם בגין. הוא ואיתן לבני הובילו רפורמה משמעותית במנגנון המפלגה ובסדרים הדמוקרטיים שלה. הרפורמה אפשרה ריענון של שורות מרכז המפלגה. התאפשר שילובם של פעילים ממוצא מזרחי והדבר תרם לחזות חדשה ורעננה של המפלגה, לאחר שחיקה ארוכת שנים באופוזיציה וסדרת משברים פנימיים. שמיר הוביל לשינוי מהותי בתפיסת חלוקת העוצמה הפנימית במפלגה. (מידה – מגזין יומי חדשותי, מהפך השטח של יצחק שמיר סלל את הדרך למהפך 1977, ד”ר אורי כהן ופרופ’ ניסים ליאון)
חלפו עוד מספר שנים ובבחירות של שנת 1984 שמיר שעמד בראש הליכוד ושמעון פרס שהיה מנהיג מפלגת העבודה, הקימו ממשלת אחדות לאומית, שהתבססה על רוטציה בראשות הממשלה. ביולי 1985, תחת כהונתו של פרס כראש הממשלה, נרקמה תכנית לייצוב המשק בחיסול האינפלציה שהתקרבה ל-450% בשנה. שר האוצר היה אז יצחק מודעי מהליכוד.
התכנית הצליחה מעל ומעבר. השקל הישן הוחלף בשקל חדש. גם המשק קם על רגלים חדשות. האינפלציה צנחה ל-20% בשנה. תרומת שמיר להצלחה היתה בעיקרה פוליטית – הוא ידע לנטרל בממשלה את גוש מתנגדי התוכנית מהליכוד בראשות השרים אריאל שרון, דוד לוי ומשה ארנס, כך שעברה ברוב. המשק המשיך לצמוח ואת כהונתו כראש ממשלה סיים שמיר כשהמשק נמצא בצמיחה של יותר מ- 6% .
איש אחדות – ממרכז לח”י לממשלת אחדות לאומית
אחד המרכיבים הבולטים באופיו של יצחק שמיר היה נטייתו לחתור לאחדות, גם כאשר זו התקיימה בתוך מסגרת רבת-מתחים.
לאחר רצח יאיר לא מונה במחתרת לח”י מפקד עליון. שמיר הקים את מרכז לח”י יחד עם נתן ילין-מור – “גרא” וד”ר ישראל (שייב) אלדד. כל אחד מהם תרם את כשרונו ויכולותיו כדי להנהיג את הארגון . מרכז לח”י תפקד כמעין הנהגה קולקטיבית, וקיבל החלטות אסטרטגיות במשותף. הם ידעו לפתור את חילוקי הדעות הפנימיים באופן שבסוף הציגו חזית אחת. מודל כזה של הנהגה קולקטיבית הונהג בימי רומא העתיקה – מודל הטריאומווירט ובתקופת המהפכה הצרפתית – הונהג מודל הקונסול שמנה 3 קונסולים כגוף ביצועי.
על שלישית המרכז כתב שמיר:
“אני משער שהיינו שלישייה מוזרה. אני עצמי, במרכז בין שני אנשים מבריקים ונחושי רצון אלה, הייתי צריך ללמוד להתמודד עם ההבדלים הנוקבים ביניהם, בכל מה שנוגע לדעות, לגישות ולמבנה האישיות. יותר מכך, היה עלי למנוע מחלוקות חריפות – כמובן, בלי שנמעל בתפקידנו – ולהבטיח שנפעל על בסיס של קונסנזוס כל אימת שהיה קיים או שהתאפשר להגיע אליו. מבחינות מסוימות הייתה זו הכנה לקראת משימה גדולה בהרבה, ולא בלתי דומה, שציפתה לי כעבור שנים בעת שעמדתי בראש ממשלת האחדות הלאומית.” (סיכומו של דבר”).
לאחר שקמה מדינת ישראל הוקמה מפלגת הלוחמים והחברים התכנסו לועידה במרץ 1949. על סדר היום עמדו שתי הצעות החלטה בדבר מצע האידיאולוגיה של המפלגה. הצעה אחת של המיעוט והשניה של הרוב. שמיר נשא דברים בועידה בעד החלטת הרוב ברוח נטייתו נגד פילוג:
“ההצעה אשר עובדה על ידי הרוב היא הביטוי הנאמן ביותר למשותף שבכולנו והצעת המיעוט באה לפלג את התנועה…”
“במטרה שהוצעה בהצעת הרוב אין כל סטייה מן המטרה. מאומה, אפילו בשטח שאלדד בא ואומר שזה חיקוי, זה לא מקורי. אני שואל, האם במצע הקודם זה לא היה? ההבדל הוא על כן לא במטרה. ההבדל הוא בדרך הארגונית, בדרך ההגשמה.”
“מי יהיו האנשים שנחנך אותם, אילו נקודות חקלאיות נקים, ואיזה גוף ישלח שליחים לחו”ל. יתכן שלא נהיה המונים מחר אך אם נחליט להיות מעטים, להמונים אף פעם לא נגיע.”
(דבריו של שמיר בוועידה – מתוך הספר “היום אכתוב בעט”, נחמיה בן תור)
בהמשך חייו, כאשר שמיר כיהן כראש ממשלת ישראל, הוא לא נרתע מהקמת ממשלות אחדות, למרות הפערים העמוקים בינו לבין מפלגת העבודה. למרות ששמיר הצטייר כדמות לוחמנית וחסרת פשרות הוא גילה אחריות לאומית, ניהול שקול, ויכולת להכיל מורכבות – תכונות שגיבש עוד בימי מחתרת לח”י, וכמו שאמר בעצמו סייעו לו גם בממשלת האחדות שהקים.
בדיוק כמו בימי המחתרת, הוא לא חיפש תמימות דעים, אלא הבין את החשיבות של יציבות ושיתוף פעולה לטובת מדינת ישראל. יכולתו להכיל מחלוקות ולעבוד עם יריבים רעיוניים מעידה על העדפתו את טובת הכלל והיציבות הלאומית על נוקשות אידיאולוגית מפלגתית.
בתמונה מימין: נתן ילין-מור “גרא”, יצחק שמיר “מיכאל” וד”ר ישראל אלדד, שלושת חברי המרכז באזכרה לאברהם שטרן “יאיר”.
בתמונה משמאל: שמעון פרס ויצחק שמיר, ראשי ממשלת האחדות הלאומית. (מקור התמונה: ויקיפדיה)
איש מבצעים – מלוחם מחתרת לליבת המודיעין הישראלי
יצחק שמיר החל דרכו המבצעית בארגון האצ”ל. לאחר הפילוג, הצטרף שמיר ללח”י שהוקמה על ידי אברהם שטרן “יאיר”. את דרכו החל כלוחם מהשורה. מאוחר יותר כחבר מרכז לח”י, הוא לא היה רק מנהיג אידיאולוגי, אלא בתוקף תפקידו הוא היה אחראי לתכנון והוצאה לפועל של פעולות מבצעיות כנגד מתקנים ונציגי השלטון הבריטי. הוא הקפיד על הפרטים הקטנים של כל פעולה מתוכננת. הוא פעל בסודיות מוחלטת והטיל תפקידים בהתאם ליכולת של הכוח הלוחם.
חיים דבירי, לוחם לח”י מעיד על שמיר לפני הבריחה של ה-20 מלטרון:
“מיכאל בעל עצבי הפלדה נמנע מלבצע פעילויות מחתרתיות שהן מעבר לכוחות העומדים לרשותו. הוא לא היה אמפרוביזטור. כמו כלב שמירה מאולף רבץ במאורתו ושמר על גוריו לבל יפרצו מעבר ליכולתם. בשקט חכה עד הגיע הרגע הנכון, כשהשעה תהיה כשרה לכך. כשכל הכלים היו מוכנים נתן את אות הזינוק לפרוץ ולברוח ממחנה לטרון וגם זה במידה ובמשורה. כי רבים חיכו בתור לבריחה.” (מתוך ספרו של דבירי – “יום אביב שלא יישכח”).
ועוד מעיד עליו ד”ר ישראל אלדד בהקשר להברחתו ממרפאתו של ד”ר טרוי: “ובכל זאת מיכאל (יצחק שמיר) אינו סומך על הרגיל. הוא לוקח בחשבון משמר חזק מהרגיל. הוא שולח לפעולה בחורים מן המובחר, מטובי המפקדים, ובראש הפעולה – דב (יעקב גרנק).” (מתוך “כך ברחנו לחזית”, בעריכת אנשל שפילמן).דרך פעולתו מצביעה על חשיבה עמוקה לטווח רחוק, על רצונו להיות מוכן לכל תרחיש ועל שאיפתו להצלחת המבצע.
מספר שנים לאחר הקמת המדינה, הוזמן שמיר על ידי איסר הראל שכיהן אז כראש המוסד, להצטרף למוסד ולהקים חוליה מבצעית שתפעל בחו”ל ותשגר לוחמים למדינות יעד לביצוע פעולות החוצות גבולות. שמיר נענה לאתגר וגייס מספר לוחמי לח”י לשעבר לשורות המוסד.
על יחידתו פיקד שמיר, תוך שמירה על סודיות מוחלטת, בדומה לפעולתו בלח”י. החשאיות הלמה את אופיו הצנוע והשקט ועל היותו שומר סוד. הוא לא חיפש יוקרה או פרסום — אלא פעל מתוך תחושת שליחות ציונית ולמען ביטחונה של ישראל. שמיר היה פעיל במוסד כעשר שנים.
חשאיות – שתיקה כאסטרטגיה של מנהיגות
שמיר נודע כאדם שקט, מסוגר, שממעט לדבר – אך מרבה לעשות. בלח”י ובמוסד שמר בקנאות על חשאיות, וסירב לחשוף מידע גם בפני מקורבים. הוא היה איש צללים רב מעללים, ששמר בקנאות את סודות חייו שחרצו גורלות של רבים והשפיעו על המדינה לעשרות שנים. השתיקה, הייתה עבורו אמצעי של שליטה, משמעת, ושמירה על קור רוח. היא אפשרה לו לנווט בין לחצים מבלי להיגרר לשיח פומבי, והקנתה לו אמינות בקרב אנשי מערכת הביטחון והחוץ.
על תקופת שירותו במוסד לא דיבר הרבה. בספרו “סיכומו של דבר”, הוא הקדיש חלק מזערי לספר על תקופה בת 10 שנים בה שירת במוסד (1955-1965). “ההסתגלות לחיים ולעבודה במסגרת ה”מוסד” הייתה מהירה מאד. שבתי לאווירה, להתנהגות למניעים ותמריצים, לנקודות ראות שהיו מוכרים לי מבחינות רבות.”
הוא ממשיך וכותב: “אינני רשאי ואינני רוצה להרחיב את הדיבור על פרטי העבודה. אסתפק בקביעה שקשת ענייניו של ה”מוסד” היא רחבה באמת ובתמים – החל בגיוס מקורות ואיסוף מידע בתחומים הקשורים במישרין לביטחון הלאומי של ישראל, ועד לפרויקטים ישראליים יחודיים…”.
חשאיות ושתיקה ליוו אותו גם בפוליטיקה: הוא ראה בחשיפה יתרה איום על פעולה מדינית או ביטחונית, והעדיף לפעול בחשאי ובדיסקרטיות. הוא כמעט לא העניק ראיונות, נמנע מדיונים ציבוריים ארוכים, וסירב לחשוף את עברו המלא גם שנים רבות אחרי שחדל מתפקידיו.
בשנת 1991, בתקופת מלחמת המפרץ שמיר כיהן כראש ממשלה. אז הוא נודע באיפוקו אל מול ההפצצות העירקיות שניחתו על מדינת ישראל. על אף הביקורת שספג, על אף הציפיות שיגיב בצורה לוחמנית הוא קבע מדיניות מאופקת ולכאורה עמד מנגד נוכח התקיפות. הוא הסביר לציבור הישראלי את המצב וכך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי “סיכומו של דבר”:
“מטבע הדברים היה עלי להתייחס לשאלת האיפוק שגזרנו על עצמנו. שבתי והסברתי אפוא לציבור הישראלי כי המצב חסר תקדים ואל לנו לפעול באימפולסיביות או מבלי מחשבה….. עלינו לשקול כל דבר לאור אינטרס לאומי כולל, הדגשתי.”
נחיק נבות, איש השב”כ והמוסד, כתב על שמיר:
“כפוליטיקאי לא יכול היה שמיר שלא לשמר את אישיותו המיוחדת כלוחם אמיץ ואולי לפעמים אכזר – ובראש וראשונה לעצמו ולסובבים אותו מתוך קנאות למטרה. הוא לא היה פוליטיקאי במובן המקובל. הוא היה מדינאי – בהנחיתו קו מדיני חד וברור, אם כי לפעמים עטוף מסתורין כיאה לאיש שלא השתחרר מ”כבלי המחתרת”. לא יפלא אפוא, ששמיר הרגיש תמיד יותר בנוח בקרב אנשי הסוד והחידה. אנשים, שכל חייהם עשייה סודית ופעילות חשאית. אנשים, אשר עמם ניתן לקשור קשרי אמון ללא היסוס.” (מתוך “יצחק שמיר כסלע איתן”)
אוהב ארץ ישראל וציוני – בין לח”י לעליות הגדולות
את ערכי הציונות ורעיון שיבת העם היהודי למולדתו בארץ ישראל ספג שמיר עוד מילדותו בבית אביו.
שמיר העיד על עצמו: “אני ציוני בכל נפשי ומאודי. איני יכול שלא להיות. לדעתי אין אדם זכאי לראות את עצמו כבן לעם היהודי בלי להיות גם ציוני, מפני שהציונות אומרת, שכדי שיוכל היהודי לחיות כיהודי, הוא חייב שתהיה לו מדינה משלו, חיים משלו ותרבות משלו. ולא, לא יוכל העם היהודי להתקיים, ודאי שלא לנצח.” (מתוך הספר: שיחות עם יצחק שמיר, חיים משגב).
שמיר היה ציוני נלהב, שראה בזכותו של העם היהודי על כל חלקי הארץ עיקרון יסוד. כבר בלח”י היה מהתומכים הנחרצים, באופן בלתי מתפשר בפעולות מבצעיות לסילוק השלטון הזר, הבריטי מאדמתה של ארץ ישראל כדי לאפשר הקמת מדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל. שמיר היה מוכן לשלם את המחירים הכבדים ביותר כדי לממש שאיפה זו.
בחלוף השנים, גם בהיותו חבר כנסת ואחר כך ראש ממשלה שמר על נאמנותו לארץ ישראל השלמה והתנגד לכל מסירת שטח. בספרו “סיכומו של דבר” מספר שמיר על חוזה השלום עם מצרים בשנת 1979 אשר כלל נסיגה מלאה מסיני, עת כיהן כיו”ר הכנסת מטעם הליכוד. הוא כותב: “…והוכיתי בתדהמה כשלמדתי שממשלת ישראל הסכימה לנסיגה מלאה מסיני, בכפוף לאישור הכנסת, ובכלל זה לפינוי מלא של פתחת רפיח על היישובים החקלאיים המשגשגים ועל העיר הצעירה ימית, שפרחו, פשוטו כמשמעו, בחולות המדבר. התקשיתי להאמין בכך שבגין השלים אפילו עם האפשרות לעקירה ולחיסול של היישובים היהודיים הללו.” בהצבעה בכנסת שמיר נמנע. לדבריו, הוא לא התנגד לשלום, אך חשב “כי הימנעות מהצבעה בעד עקירה כפויה של יישובים יהודיים הוא המיזער שאוכל לעשות כדי להישאר נאמן לעצמי.”
בתקופת כהונתו כראש ממשלה, הוא המשיך לממש את ערכי הציונות ופעל רבות להרחבת ההתיישבות והבאת עולים חדשים למדינת ישראל. הוא הנהיג את מבצעי העלייה הגדולים מברית המועצות ואתיופיה — מבצע שלמה. לא הייתה זו רק פעולה הומניטרית, אלא מימוש חלום ציוני – קיבוץ גלויות ובניין האומה. בעיני שמיר, מהלכים אלה של הגדלת האוכלוסיה בישראל אמורים להבטיח את קיומה של מדינת ישראל ועתידה.
כשנשאל שמיר על ידי חיים משגב: “אתה רואה בעלייה ערך עליון?”
השיב שמיר: “אין חשוב ממנה. בלי עלייה אין לנו קיום…. ארץ ישראל קיימת בשביל לקלוט יהודים. תכליתה של המדינה היהודית היא שינוי טוטאלי במצבו של העם היהודי, ממצב של עם נע ונד בעולם, מושפל ומבוזה, למצב של עם היושב לבטח על אדמתו. לשם כך הוקמה התנועה הציונית וזו הייתה תכלית קיומה בכל שנותיה.” (מתוך: “שיחות עם יצחק שמיר”).
אין מתאים יותר לסיים פרק זה במאמר בציטוט החותם את ספרו האוטוביוגרפי של יצחק שמיר, “סיכומו של דבר”:
“אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאיזכר כאיש שאהב את ארץ-ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל-ידו.”
דברים אלה שכתב נחקקו על מצבתו שבהר הרצל.
נסיים מאמר זה בדבריו של אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר, המיטיב לתאר את דמותו של יצחק שמיר מתוך היכרותו האישית עימו:
“כזה היה יצחק שמיר שהכרתי – אדם יוצא דופן, שכל מנהיג שזכה לראותו בפעולה מקרוב – ייזכר בו שוב ושוב ברגעי אמת ומבחן. גרניטי ואמיתי עד תום. אוהב עמו בלב ובנפש. ברגש עצום, שניסיון חייו לימדו, שלא לחשפו לעין זרה. מודע עד שורשי נשמתו לגורל ולהיסטוריה היהודית, מסור בכל יישותו לשליחות, חף מכל ניסיון להרשים, מכל חישוב אישי או שיקול זר.”
מקורות מידע
- “הבריחה הגדולה”, נחמיה בן-תור, הוצאת בורסי, 1993.
- “היום אכתוב בעט”, נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, 1991.
- “יום אביב שלא יישכח”, חיים דבירי, הוצאת יאיר, 1986.
- “יצחק שמיר כסלע איתן”, בעריכת יוסי אחימאיר, הוצאת מכון ז’בוטינסקי בישראל וידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2008.
- מידה – מגזין יומי חדשותי, מהפך השטח של יצחק שמיר סלל את הדרך למהפך 1977, ד”ר אורי כהן ופרופ’ ניסים ליאון, מידה – מגזין יומי חדשותי: https://mida.org.il/wp-content/uploads/2019/06/shamir.pdf
- “סיכומו של דבר”, יצחק שמיר, הוצאת עידנים – ידיעות אחרונות, 1994.
- “שיחות עם יצחק שמיר”, חיים משגב, ספריית הפועלים, 1997.