תערוכה מקוונת
מצעד התחפושות של מחתרת לח”י

תערוכה מקוונת: מצעד התחפושות של מחתרת לח”י 

תערוכה זו מבקשת להפנות זרקור אל אחד הכלים ששימשו בפעילותה של לח”י – אמנות ההסוואה.

לוחמי המחתרת פעלו במציאות של רדיפה מתמדת בידי שלטונות המנדט הבריטי. תמונותיהם הופצו, פרסים הוצעו על ראשיהם, ומארבים הונחו בדרכיהם. כדי להמשיך לפעול, להיפגש, להדפיס, לארגן ולתכנן. היה עליהם להיעלם מן העין, להיטמע בנוף האנושי של הארץ. ההתחפשות הייתה אמצעי קיום. היא אפשרה מעבר חופשי יחסי במרחב שבו כל זיהוי עלול היה להסתיים במעצר.

על כך כתב יצחק שמיר:

“התחפושות שלנו היו תמיד פשוטות וזולות, חלק מן הנוף המקומי השכיח. במשך חודשים רבים, בעוד המשטרה מתאמצת לצוד אותי, מפרסמת את תמונתי בראש חוצות, קוצבת פרס מפתה תמורת ראשי, מניחה לי פחים ומלכודו, הסתובבתי בביטחון יחסי. זקן שחור ומעיל שחור וארוך שיוו לי בנקל מראה של אברך או רב. מי שראה אותי, לא היה יכול למצוא שום קשר בין מנהיג לח”י המוצג כצעיר גלוח ובהיר שיער, במכנסי חאקי קצרים ובכובע משוך בגנדור על עיניו, ובין החרדי בלבוש הדהה.”

ובהמשך הוסיף:

“סכיני גילוח, פאות נוכריות ובגדים שאולים שימשו תחליף לניתוחים פלסטיים, ששום חבר לח”י לא התנסה בהם. כך יכולתי להתחמק ממאסר חוזר עד 1946.”

דבריו מדגישים עד כמה היו התחפושות יומיומיות, זמינות ופשוטות. לא תלבושות ראוותניות, אלא פרטי לבוש שכיחים: זקן מודבק, מעיל כהה, כובע אחר, פאה, בגד שאול. שינוי קטן שהפך אדם אחד לאחר.

שרדו בידינו צילומים היסטוריים ספורים. לכן כדי להמחיש בפניכם את המראה, את המרקם ואת האווירה של אותן דמויות חמקניות עשינו שימוש בבינה מלאכותית ליצירת הדמיות של אותן תחפושות. הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לנו להתקרב בזהירות ובענווה אל רגעי ההסוואה: אל המעבר שבין פנים מוכרות לפנים אלמוניות.

כך נפגשים עבר והווה: תחבולות של מחתרת בשנות הארבעים, וכלי יצירה דיגיטליים של המאה העשרים ואחת. התוצאה היא הזמנה להתבונן לא רק בדמויות עצמן, אלא בשאלה רחבה יותר – כיצד זהות משתנה, כיצד מראה מטעה, וכיצד לעיתים דווקא הבגד הפשוט ביותר נעשה לכלי של חירות.