בין מודיעין להתנקשות: לח”י נגד בכירי השלטון הבריטי

דף הבית » בין מודיעין להתנקשות: לח"י נגד בכירי השלטון הבריטי

מאת: חגית גלטנר, בתו של סלבטור טורי גרשון “אבנר”, לוחם לח”י

הקדמה

חיסולים ממוקדים ליוו מאבקים ביטחוניים ומדיניים לאורך ההיסטוריה, מפעולות המחתרות בתקופת המנדט הבריטי ועד למבצעים החשאיים של ימינו. לוחמי לח”י ראו בפגיעה בקציני משטרה בכירים, באנשי ממשל ובדמויות מפתח של השלטון הבריטי חלק בלתי נפרד מהמאבק בו. בדומה לפעולות חשאיות המוכרות לנו מימינו, ובהן מבצעי המוסד, גם ההתנקשויות של לח”י התבססו על איסוף מודיעין, מעקב מדוקדק, תכנון מבצעי ותעוזה. מאחורי כל יעד הסתתר סיפור, ומאחורי כל פעולה, מבצע מורכב שלא תמיד הסתיים כמתוכנן.

במאמר שלפניכם נציג את ניסיונות הנקם בעקבות רצח אברהם שטרן “יאיר”, דרך המרדף אחר ראשי הבולשת והנציב העליון, ועד לפעולות שהסעירו את דעת הקהל בעולם. נפרוש בפניכם כרוניקה של מאבק נחוש בשלטון הבריטי. אלה הסיפורים שמאחורי ההתנקשויות, האנשים שעמדו במרכזן והמבצעים שהיו חלק מהמאבק בשלטון הבריטי.

חברי אצ”ל בישראל נרדפים

בסוף שנת 1941 נלכדו ונאסרו רבים מבין פעילי המחתרת החדשה, האצ”ל בישראל (לימים מחתרת לח”י – לוחמי חרות ישראל), שהוקמה על ידי אברהם “יאיר” שטרן. מספרם של העצירים של המחתרת הצעירה הגיע ל-40 עצירים במחנה המעצר במזרע, רובם מגלי המעצרים הראשונים של סוף שנת 1940. עליהם נוספו מפקדים ולוחמים נוספים שנתפסו ונידונו לתקופות מאסר שונות וריצו את עונשם בבתי הכלא בעכו ובירושלים.

נסיון ההתנקשות הראשון בג’פרי מורטון ותומס וילקין

ג’פרי מורטון היה מפקד מחלקת החקירות של הבולשת (C.I.D) במחוז לוד-יפו ונודע בשל תכונותיו האלימות והרצחניות. הוא היה אחראי למאסרם של אנשי מחתרת רבים.

תומס וילקין, היה קצין ותיק ששירת במחלקת היהודית בבולשת. הוא היה ערמומי, בקי בשפה העברית והיה המסוכן ביותר עבור ארגוני המחתרת.

עוד לפני רצח “יאיר”, החליטו אנשי המחתרת לחסל את השניים באמצעות מלכודת. כמקום המלכודת נבחר חדר בקומת הגג ברחוב יעל 8 בתל אביב, שעמד לרשות המחתרת. אנשי המחתרת תכננו לביים התפוצצות קלה על הגג כדי למשוך את השוטרים הבריטים. אנשי לח”י הניחו שלאחר ההתפוצצות יגיעו למקום הקצינים הבכירים מהבולשת, מורטון ווילקיו, ונגדם הותקן מוקש שני מתחת לפני הקרקע בפתח הבית.

ביום 20 בינואר 1942, לאחר ההתפוצצות, הגיעו למקום קצינים ושוטרים בראשות הקצין שלמה שיף, במקום מורטון ווילקין. עם כניסתם לחדר הופעל המוקש וההתפוצצות הרגה את שיף, קצינים נוספים נפצעו ביניהם נחום גולדמן היהודי וא.ט. טורנטון הבריטי, אשר מתו מפצעיהם.

הכנת מטעני חבלה על ידי הלוחמים. איור: אפי ריבקינד

התנקשות כנקמה לאחר רצח “יאיר”

ביום 27 בינואר 1942 הקיפה המשטרה הבריטית את הבית ברחוב דיזנגוף 30. השוטרים פרצו לדירה בה ישבו 4 חברי לח”י זליג ז’ק “סעדיה”, משה סבוראי “אריה”, יעקב לבשטיין אליאב “אביאל” ואברהם אמפר “חרותי”. השוטרים ירו ופצעו את ארבעתם. ז’ק ואמפר מתו מפצעיהם כעבור ארבעה ימים בבית החולים ביפו, לאחר יסורים רבים. השניים הפכו לחללי מחתרת לח”י הראשונים.

שבועיים לאחר מכן ביום כ”ה בשבט, 12 בפברואר 1942, נרצח אברהם שטרן “יאיר”, בדירה על גג הבניין במזרחי ב’ 8, כשהוא כפות בידיו על ידי קצין הבולשת ג’פרי מורטון.

“שמשו של יאיר שקעה באודם דם רב, ועלטה כבדה ירדה על הלבבות ועל המוחות. נדמה היה שניצוץ המרד שהוצת, כבה.

עוד בחודשים הראשונים לאחר נפול יאיר פרצו להבות מעט, אך התברר שלא הייתה זאת ראשית, כי אם לשונות מתוך הרמץ הלוהט. כי להטה בנפשות השנאה ובער הצורך בנקם.

והשרידים הבודדים הגו בנקם, ואף עשו ניסיונות מספר.”

(מתוך “חיילים אלמונים”, יעקב בנאי)

תכנית נקם ראשונה – ניסיון התנקשות בי.מ. מק-קונל ובכירי צמרת הפיקוד

לאחר הרצח של אברהם אמפר “חרותי” וז’ק זליג “סעדיה”, ושל אברהם שטרן “יאיר” החליטה המחתרת להגיב בחריפות. משה בר גיורא “ישראל” וישראל תבואה “עזרא” עיבדו תוכנית לפגוע בראשי השלטון. תחילה, יתנקשו באישיות בכירה, בהנחה שתיערך לו הלוויה ממלכתית בירושלים וישתתפו בה הנציב העליון וכל צמרת הפיקוד הבריטי. לקראת הלוויה תטמין לח”י מוקשים בדרכה של השיירה שתיסע להלוויה.

המטרה הראשונה שנבחרה הייתה התנקשות במפקח משטרת ירושלים י.מ. מק-קונל בירושלים.

לילה אחד התגנב משה בר גיורא מתחת מכוניתו של מק-קונל, שעמדה במוסך ביתו תחת שמירה, והטמין בה מוקש גדול. במקביל מולכד פתחו של בית הקברות האנגליקני שעל הר ציון במיקוש כבד.

למחרת, נכנס נהגו הערבי של מק-קונל למכונית והוציאה מהמוסך. הנהג נהרג בפיצוץ והמפקח הבריטי ניצל. בינתיים נתגלו החוטים והמוקשים בבית הקברות ופורקו.

תכנית נקם שניה – ניסיון התנקשות באלן. י. סונדרס

המטרה הבאה הייתה להתנקש בחיי המפקח הראשי של משטרת ארץ ישראל, אלן.י. סונדרס בירושלים. אשר היה מפקד המשטרה בעת הירצחו של “יאיר”. 

במסגרת פעולות הנקם של אנשי לח”י על הרצח, נעשה ביום 22 באפריל 1942 ניסיון להתנקש בחייו של סונדרס באמצעות פצצה שהוטמנה בצדי הדרך. הפצצה נועדה לפגוע במכוניתו החולפת של המפקח ולרסקה. הפצצה נתגלתה והפעולה נכשלה.

תכנית נקם שלישית – ניסיון התנקשות בג’פרי מורטון

בתוכנית זו המטרה הייתה להתנקש במי שרצח את “יאיר” והיה אחראי גם על רציחתם של אמפר וז’ק. הרצח של “יאיר” חיזק בקרב אנשי המחתרת את רעיון ההתנקשות בג’פרי מורטון, ראש הציידים והרודפים של לוחמי חרות ישראל.

הוחלט להתנקש במורטון בשביל שהוביל מפרדס סמוך לשרונה ודרכו נהג להגיע לעבודה. ביום 1 במאי 1942, בשולי השביל הוטמן מוקש שהופעל על ידי זוג אוהבים באמצעות שלט רחוק. המוקש נועד לפגוע במכוניתו של מורטון . במכונית ישבו מורטון, אשתו ושומר ראשו. כתוצאה מהפיצוץ המכונית הועפה וניזוקה. מורטון ונוסעי המכונית ניצלו, אשתו של מורטון נפגעה קשה.

לאחר ניסיון ההתנקשות הבין מורטון את הסכנה המרחפת מעל ראשו וכעבור זמן מה עזב את תפקידו במשטרת המנדט, לטובת תפקיד אחר, מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

7 - מודעה - גדול קשור לסונדרס ומורטון
מודעת מבוקשים: יהושע כהן "שפסל", צבי פרונין "יואב" ונחמיה טורנברג מבוקשים בעקבות ניסיונות ההתנקשות באלן י. סונדרס ובג'פרי מורטון

ניסיון התנקשות במייג’ור פורד מפקד משטרת תל אביב.

ביום 24 במרץ 1944 יצאו עמנואל הנגבי “אדם”, יעקב בנטוב “הקולחוזניק”, נחמה כהן “שפרינצה”, להתנקש במפקד משטרת תל אביב, מייג’ור פורד. בבוקר בשעה שנקבעה הם ארבו לפורד מתחת לאפה של המשטרה ברחוב השחר 3 בתל אביב. כאשר הגיעה מכוניתו הנגבי ירה לעברו, אך הכדורים שניפצו את השמשה חולפים ונוקבים את שרוולו של פורד, סנטימטרים מעטים מלבו. לפי התוכנית, אם הנגבי לא יפגע בפורד, יפרוץ בנטוב קדימה ויירה בפורד מקרוב. אך לרוע המזל כלי הנשק אינו פועל.

הפעולה נכשלה ומייג’ור פורד חגג את הצלתו.

כל מעשי הנקם של אנשי לח”י כוונו נגד ראשי המשטרה ופקידי ממשל בכירים. הניסיונות לא צלחו אך זרעו פחד וזהירות בקרב בכירי השלטון הבריטי.

 

התנקשויות במייצגי השלטון הזר וסמליו

לאחר כישלונותיהם של ניסיונות ההתנקשות לאחר רצח “יאיר” חלה הפוגה במעשי הנקם. שנתיים חלפו מאז רצח “יאיר”. המחתרת נערכה מחדש לפעולה. יחד עם זאת, הוחלט במחתרת לשים מטרה מוגדרת: פגיעה באלה שמייצגים את השלטון הזר הבריטי ופגיעה בסמליו.

 

ניסיונות ההתנקשות בנציב העליון הרולד מק-מייכל בשנת 1944

 

נתן ילין מור כותב בספרו “לוחמי חרות ישראל”:

“עם זאת הדריכה את מנוחתנו ההכרה, כי דמו של יאיר עדיין לא נוקם…. הרוצח האמיתי היה בעינינו הנציב העליון, סר הרולד מק-מייכל. תפקידו ושמו כאחד עשאוהו מטרה ראשונה בקביעת סדר העדיפויות לפעילותינו.

לפגיעה בראש הממשל הבריטי בארץ הייתה משמעות מדינית, של בעיטה באיש המייצג והמסמל את השלטון הזר.”

לפי יעקב בנאי “מזל”: “מק-מייכל סימל גם את הזרות של השלטון הבריטי וגם את אכזריותו .”

 

בשנת 1944 ניסתה מחתרת לח”י פעמים רבות להתנקש במק-מייכל, הנציב העליון הבריטי לא”י, שהואשם בטביעתה של האונייה “סטרומה”. כמעט לא היה מקום באזור ירושלים שבו עבר הנציב, ושבו לא ניסתה לח”י להתנקש בחייו. ביום 4 בפברואר 1944 התרחש הניסיון הראשון להתנקשות היה בביקורו בכנסיית סנט ג’ורג בירושלים ביום ראשון. המוקש שהוטמן בכניסה נתגלה.

ניסיון נוסף היה בקונצרט צדקה בחסותה של אשת הנציב, אבל הנציב עצמו אכזב ולא הגיע לקונצרט. עוד ניסיונות אירעו באזור תחנת הרכבת, באזור ממילא ובאוניברסיטה בהר הצופים. והניסיון האחרון היה ביום 8 באוגוסט 1944, בכביש היוצא מירושלים, סמוך לכפר ליפתא, בזמן שנסע עם אשתו ועם פמלייתו אל מסיבת פרידה שנערכה לכבודו ביפו. בפעולה זו נפצע מק-מייכל קל, וכעבור שבועות אחדים עזב את הארץ בחשאי לאחר שעצביו התרופפו.

ניסיונות ההתנקשות של לח”י במק-מייכל זכו להדים בתקשורת העולמית וסייעו לפרסם את הבעייתיות שבהימצאות הבריטים בארץ.

כרוז של אצ"ל נגד מקמייקל: מבוקש עבור רצח
כרוז של אצ"ל נגד מקמייקל: מבוקש עבור רצח
פרסום בעיתון אשנב 20 באוגוסט 1944

ההתנקשות בקצין תומס וילקין 29 בספטמבר 1944

סגן המפקח תומס וילקין, קצין בכיר במחלקה הפלילית במשטרת המנדט נחשב אויב מסוכן של המחתרות בארץ, אשר במשך שנים רכש ידע רב בנושא. הוא למד עברית וידע את השפה על בוריה וזה הקנה לו יתרון נוסף. ידיעת השפה אפשרה לו להקשיב לשיחות של נחקרים, לחוש את המנטאליות שלהם ולהבין יותר מכל איש בולשת אחר את אופן חשיבתם של יריביו היהודים.

למחתרות היה עניין רב להיפטר מוילקין. אולם האיש היה חמקמק ונהג לשנות את מקומות ישיבתו ומגוריו. היה קושי לאתרו כדי לתכנן מבצע לחיסולו.

באחד הימים הגיעה ידיעה על כך שוילקין נמצא בירושלים ואף ייתכן שהוא מתגורר ב”הוסטל” המשמש קציני משטרה, בכנסייה הרומנית שברחוב סנט פאול (היום, רחוב שבטי ישראל), הנמצאת מול רחוב מאה שערים.

יהושע כהן “שפסל”, האחראי על סניף ירושלים, שלח את מתתיהו פלאי “טודי” לתצפית מול הכנסייה. למחרת בבוקר התחפש פלאי לפועל ערבי והתיישב על המדרכה מול הכנסייה. בדיוק בשעה שמונה בבוקר ראה את וילקין יוצא מן הבניין כשהוא נושא בידו תיק. כדי לאמת את הידיעה מעבר לכל ספק, יצא יהושע כהן בעצמו לאותה תצפית. אכן, אותו המחזה חזר על עצמו.

במוחו של יהושע כהן נולדה תכנית פעולה. היה צורך באישורו של יצחק שמיר “מיכאל” וכן היה צורך לבקש איש מבצעים נוסף שישתתף במשימה. לאחר שהתכנית אושרה, יעקב בנאי “מזל” נשלח לירושלים.

בבוקר 29 בספטמבר 1944, טיילו בנאי ודוד שומרון “עלי”, שניהם גבוהים, בלונדינים ולבושים בחליפות יפות שהושגו עבורם, לאורך רחוב סנט פאול. פלאי עמד בפינת רחוב מאה שערים וחיכה להופעתו של וילקין. כשוילקין יצא מהכנסייה סימן פלאי סימן מוסכם, שאישר לשני האורבים כי אכן זהו האובייקט.

עם הגיעו של וילקין לקרבתם של בנאי ושומרון, פתחו השניים לעברו באש מאקדחיהם. וילקין נפל וחוסל לאור יום. המתנקשים רצו לסמטה קרובה, שם המתינה להם מונית ובתוכה יהושע כהן, והם הסתלקו במהירות מהמקום.

 “הריגתו של וילקין העלתה את רמת המתיחות ששררה בקרב ראשי הממשל הבריטי לשיאים חדשים. קשה לומר אם הם הבינו, שהם אכן מגששים באפילה במאבק. אצ”ל ולח”י עשו כרצונם. רצח וילקין וניסיון ההתנקשות במק-מייכל הוכיחו זאת היטב.” (הבולשת חוקרת, אלדד חרובי, עמוד 236)

דוד שומרון - "עלי"
בעת ההתנקשות בוילקין התחפשו "עלי" ו"מזל" לאנגלים כדי להסוות את זהותם
בעת ההתנקשות בוילקין התחפשו "עלי" ו"מזל" לאנגלים כדי להסוות את זהותם
יעקב בנאי "מזל"

ההתנקשות בלורד מוין בקהיר 6 בנובמבר 1944

ביום 6 בנובמבר 1944 התנקשו לוחמי לח”י אליהו חכים “בני” ואליהו בית־צורי “זבולון” בחייו של הלורד מוין, שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון, בביתו בקהיר. התוכנית להתנקשות נהגתה בימי אברהם שטרן (יאיר), שאף ראה בה דרך להמחיש כי המאבק מכוון נגד האימפריה הבריטית כולה, ולא רק נגד שלטונה בארץ ישראל. לאחר בריחתו ממחנה המעצר מזרע החליט יצחק שמיר להוציא את התוכנית לפועל. מוין נבחר כמטרה בשל מעמדו כנציג הבריטי הבכיר ביותר במזרח התיכון וכמי שהיה אחראי למדיניות הבריטית באזור.

יצחק שמיר כותב על הלורד מוין ותפקידו בספרו “סיכומו של דבר”:

“איש זה, ששימש לפני כן כשר המושבות הבריטי, נעשה עכשיו למטרה שלנו. לא זו בלבד שהוא נראה לנו כהתגלמותו של הכוח הבריטי, הוא גם מילא בעצמו, בכל כהונותיו – במשרד המושבות, כמנהיג בית הלורדים ולבסוף כשר בקהיר – תפקיד בולט באכיפת המדיניות הבריטית בארץ ישראל.”

“…החלטתנו כוונה כלפי מעמדו של מוין הרבה יותר מאשר כלפיו אישית.”

לאחר ההתנקשות נעצרו חכים ובית־צורי והועמדו למשפט. נאומיהם בבית המשפט זכו לתהודה בינלאומית, ולח”י הפיצה אותם כדי להציג את מטרות המאבק ולגייס תמיכה. במצרים התעוררה אהדה לנאשמים בקרב חוגים שהתנגדו לשלטון הבריטי. השניים נידונו למוות והוצאו להורג ביום 22 במרץ 1945, כשהם שרים את “התקווה”.

משטרת קהיר פונה לציבור על גבי העיתון לקבלת מידע נוסף על אליהו חכים ואליהו בית צורי שנתפסו על ידה.

ניסיון התנקשות בימי תנועת המרי העברי – הקצין ריימונד א’ קפראטה

הקצין ריימונד א’ קפראטה שימש בשנת 1946 מפקד הבולשת באזור הצפון. עם קפראטה היה למחתרת חשבון ארוך. לא רק לח”י או אצ”ל אלא גם ההגנה שמה עליו את עיניה בגלל מעלליו הנפשעים. קפראטה נודע כאחד מהמסוכנים ברודפי המחתרות, וכאדם שהניח לפורעים ערבים להשתולל ולטבוח ביהודים במאורעות תרפ”ט. בשנת 1943 נשא באחריות על הריגתם ופציעתם של חברי קיבוץ רמת השופט ואצ”ל האשימו אותו באחריות לעינויו ולמותו של איש הארגון אשר טרנר.

התוכנית להוציא את קפראטה להורג הובאה בפני הנהגת תנועת המרי העברי. ההנהגה לא הסתייגה מהתוכנית והוחלט שלח”י ואצ”ל יבצעו אותה בכוחות משותפים.

ביום 13 בפברואר 1946, נערך כוח מתקיפים שמנה לוחמים ולוחמות מלח”י ואצ”ל. הם המתינו במארב למכוניתו של קפראטה. האורבים תכננו לפגוע בקצין ביריות מתת מקלעים ולאחר מכן להצמיד מטען של חומר נפץ למכונית.

המארב לא צלח, נורו יריות מאקדח לעברו של קפראטה אך הוא לא נפגע. לאחר זמן מה עזב את הארץ.

קאפראטה עזב את הארץ דבר 27 במרץ 1946

מלחמת חרמה – ימי חידוש המלחמה בבריטים

לאחר ימי תנועת המרי העברי, חידשה לח”י את פעילותה נגד הבריטים במלוא העוצמה והרוח הלוחמת.

לדברי יעקב בנאי “מזל”:

“היה הכרח להראות להמוני העם, כי המחתרת אינה נרתעת מפני דיכוי של האוייב, וכי נחרצה החלטתה להמשיך במלחמה עד הסוף. העם צריך היה להרגיש, כי המחתרת היא יותר עקשנית מן האוייב ודרכיה ברורות.” (מתוך חיילים אלמונים)

מתוך שידורי המחתרת בשנת תש"ו

חיסול קצין הבולשת מרטין לשם בטחונה של המחתרת

מרטין ט.ג מפקד המחלקה היהודית של הבולשת בחיפה היה קצין בולשת בעל תושייה וחד עין. הוא זיהה את יצחק שמיר “מיכאל” בעת שנתפס בעוצר הגדול בתל אביב. תפיסתו של שמיר נזקפה לו כהישג גדול והמחתרת לא הייתה מוכנה לעבור על כך בשתיקה. בלח”י החליטו להתנקש בחייו.

חברי המחתרת ערכו תצפיות ולמדו את שגרת חייו של מרטין שהתגורר במושבה הגרמנית בחיפה. לאחר מכן, נשלחו שני לוחמים, מחופשים לשחקני טניס בתלבושת לבנה עם כלי המשחק בידיהם לארוב למרטין בכניסה למגרש הטניס. 

“השחקנים” המתינו למרטין ימים אחדים ולבסוף ביום 9 בספטמבר 1946 הם ראו אותו יוצא מביתו. מרטין חשד וידו נעה לעבר אקדחו. שני הלוחמים הקדימו אותו וירו בו את מלוא כמות הכדורים שבאקדחים. באותה עת הופעלו רימוני עשן להסוות את נסיגתם של שני הלוחמים. הם התחמקו מהמקום בשקט במכונית שהמתינה להם.

כרוז לח"י לאחר ההתנקשות בקצין הבולשת מרטין

ניסיון ההתנקשות בגנרל אוולין ברקר

ברקר היה מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל שמונה על ידי גנרל מונטגומרי לדכא ביד ברזל את ארגוני המחתרות. הוא נודע כשונא יהודים וזרע שנאה בין הישוב ובין הצבא והמשטרה הבריטיים.

בלח”י החליטו לפגוע בברקר, שסימל את השלטון הצבאי של בריטניה בארץ ישראל. ברקר ידע שהוא נתון בסכנה ולכן היה זהיר מאד. ללח”י נודע שהוא נוהג ללכת ברגל בכל בוקר בשעה 8:00 למשרדו בבניין מלון המלך דוד. לאחר שבוצעו תצפיות הוחלט לבצע את ההתנקשות בשיתוף פעולה עם אצ”ל.

התוכנית הייתה להעמיד עגלת תינוק ליד בית שעל ידו היה אמור ברקר לעבור. בעגלה הונחה בובת צמר, מלווה ב”מטפלת” לבושה בחלוק לבן. בתוך העגלה הוטמנה פצצה שצריך היה להפעיל על ידי מגע חשמלי.

“המטפלת”, היא יעל בן דב, חברת לח”י, חיכתה עם העגלה יומיים לפמליית הגנרל, אך הוא לא הגיע. התוכנית בוטלה והגנרל ניצל. לאחר מכן נעשו ניסיונות נוספים למקש את דרכו של ברקר אך גם הם לא צלחו.

ברקר עזב את הארץ בתחילת שנת 1947. אצ”ל ולח”י רדפו אותו גם במולדתו. האצ”ל תכנן למקש את הכביש המוביל לביתו, אך בגלל חשדות הסקוטלנד יארד המבצע בוטל.

במסגרת משלוח סדרת מעטפות נפץ מטעם לח”י לכל חברי הממשלה הבריטית ולראשי השלטון קיבל גם הגנרל ברקר מעטפה למשרדו, אך שלישו של הגנרל גילה את המעטפה בעוד מועד וכך ניצלו חייו של ברקר גם בפעם הזו.

 

ההתנקשות בראש ה- C.I.D של מחוז חיפה – א.א קונקווסט

אלברט אדוארד קונקווסט, מפקד הבולשת הבריטית במחוז חיפה, נחשב ליעד מרכזי בעיני לוחמי לח”י בשל פעילותו הנמרצת נגד המחתרות העבריות בצפון.  קונקווסט הקפיד על אמצעי ביטחון מיוחדים, החליף מכוניות ובגדים בתדירות גבוהה והקשה על המעקב אחריו. המרכז הטיל את המשימה על שני לוחמים מנוסים:  יעקב פנסו “גואל”  ואבנר גרושוב “יואב” השניים ניהלו מעקב באמצעות רכב והחליטו לבצע את הפעולה בשבת, כאשר ערנותו של קונקווסט עשויה להיות נמוכה יותר.

ביום 26 באפריל 1947 הבחינו השניים במכוניתו של קונקווסט ועקבו אחריו עד שעצר ליד מעדניית “ספיניס” בשדרות הכרמל בחיפה. כשיצא מהחנות וניגש למכוניתו, ירה בו גרושוב בתת־מקלע והרגו במקום. השניים נמלטו תחת אש של רכב צבאי שרדף אחריהם. פנסו נפגע בגבו, והשניים נאלצו לנטוש את מכוניתם ולברוח ברגל, כל אחד לכיוון אחר. גרושוב הצליח להימלט. ואילו פנסו מצא מחסה בביתם של תושבים שסייעו לו לטפל בפצעיו. גרושוב דיווח למקשרת חנה מרפיש “נילי” כי פנסו נפגע וככל הנראה נהרג או נתפס. הגעתו המאוחרת של פנסו לנקודת המפגש עוררה הפתעה ושמחה רבה.

כרוז לח"י המודיע על ההתנקשות בא. א. קונקווסט

ניסיון התנקשות בחייו של רוי פאראן

ביום ט”ז באייר, 6 במאי 1947 נחטף הצעיר, איש לח”י, אלכסנדר רובוביץ “חיים” על ידי יחידה בריטית מיוחדת בראשותו של רוי פאראן. רובוביץ נחקר, עונה אך לא הסגיר דבר. מקום הימצאו לא ידוע עד היום והוא מוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.

בלחץ דעת הקהל, הועמד פאראן לדין, אך זוכה על ידי בית הדין הבריטי. פאראן הוברח מהארץ. בלח”י נעשה ניסיון להתנקש בחייו של רוי פאראן בלונדון. פצצה הוטמנה בכתבי שייקספיר ונשלחה לביתו. מי שפתח את החבילה היה אחיו של פאראן שנהרג במקומו מהפיצוץ.

בתגובה לרצח הנער, פעלו לוחמי לח”י גם כנגד שוטרים וחיילים בריטיים והתקיפו אותם ברחובות ירושלים, חיפה ותל אביב. ההתקפות הביאו להריגה ופציעה של קציני צבא, חיילים ושוטרים בריטיים.

אלכסנדר רובוביץ "חיים"
אלכסנדר רובוביץ "חיים"
פאראן
כרוז לח"י בו היא מודעה על מנוסתו של רוי פאראן, רוצחו של אלכסנדר רובוביץ

פעולה אחרונה: ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט

ב-20 במאי 1948 מינה האו”ם את הרוזן השוודי פולק ברנדוט לתווך בין מדינת ישראל לערבים, כדי לשים קץ למלחמת הקוממיות.

ברנדוט ביקר באזור מספר פעמים, הביא להפסקת אש, וקבע את העקרונות שעל פיהן יושב הסכסוך:

המדינה היהודית תהפוך לחלק מברית יהודית-ערבית; הגבולות ייקבעו על  פי המלצת המתווך; עלייה והגירה חופשית יתקיימו למשך שנתיים בלבד, ולאחר מכן כל צד יוכל להגביל את הצד האחר; ותוענק לפליטי המלחמה בארץ זכות השיבה לביתם.

לאחר מכן נכנס ברנדוט יותר לפרטים, והפעם החליט להשאיר על כנה את המדינה היהודית. אולם תוכניתו קבעה שירושלים, הנגב, נמל חיפה ושדה התעופה יוצאו מתחומה של ישראל; שטח המדינה היהודית יצומצם לכשליש מאשר יועד לה בתכנית החלוקה של האו”ם; לפי התכנית יש לאפשר למאות אלפי פליטים ערביים לחזור מהר ככל האפשר לתחום ישראל וזכות העלייה של יהודים תוגבל מיד;

במיוחד דרש ברנדוט לאסור על עליית גברים, ולשם כך, החל להציב נציגים מטעמו בנמלי הים והתעופה בחו”ל. אלה היו אמורים למנוע את עלייתם של יהודים המסוגלים להצטרף לצה”ל.

עוד ב-29 ביוני רשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו, שברנדוט מתנהג כמו סוכנו של שר החוץ הבריטי השנוא, ארנסט בווין. 

בלח”י לא היו מוכנים להשלים עם תוכניתו של ברנדוט ועם כוונותיו שהיו מנוגדות להחלטת האו”ם. באמצע ספטמבר הגיע ברנדוט שוב לארץ.

ביום 17 בספטמבר נסע לארמון הנציב בירושלים כדי לבדוק את התאמתו למקום מושבו של מי שימונה למושל החדש של ירושלים, לאחר שתהפוך בינלאומית. משם יצא לפגישה מתוכננת עם מושל העיר, דב יוסף. שיירתו עלתה דרך קטמון לכיוון רחוב הפלמ”ח של ימינו. שם חיכה לה באמצע הרחוב ג’יפ, לכאורה תקוע. בתוכו ישב הנהג, משולם מקובר “יואב הארוך” ושלושה חברי לח”י נוספים. השלושה יצאו מהג’יפ: יצחק בן משה “בצלאלי” ואברהם שטיינברג “הג’ינג’י” ירו בגלגלי המכוניות הראשונות שבשיירה. השלישי, יהושע כהן, ניגש לרכב שבו נסע ברנדוט. הוא הכניס תת מקלע שמייסר דרך החלון וירה למוות ברוזן ובקולונל אנדרי סארו, שהיה אמור להימנות לראש משקיפי האו”ם בירושלים הבינלאומית. בנוסעים האחרים לא פגע.

לאחר ההתנקשות, אימץ שר החוץ בווין את תכנית ברנדוט. אולם בווין נשאר בודד, ועם מותו של ברנדוט עצמו, גם תוכניתו נקברה.

קריקטורה עיתון המעש צוירה על ידי קריאל גרדוש "דוש"

מקורות מידע:

  1. חיילים אלמונים, יעקב בנאי, הוצאת יאיר, 1958
  2. לקסיקון לח”י, נחמיה בן-תור, משרד הבטחון-ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י, 2007.
  3. לח”י בעין המצלמה, עריכה: זאב גולן, הוצאת מודן, משרד הבטחון-ההוצאה לאור, העמותה להנצחת מורשת לח”י, 2021.
  4. לוחמי חרות ישראל, נתן ילין-מור, שקמונה, 1974.
  5. לח”י כתבים, כרכים א’-ב’, הוצאת יאיר, 1982.
  6. סיכומו של דבר, יצחק שמיר, הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1994.
  7. מערכות הארגון הצבאי הלאומי, הפוגה וכוננות (1940-1944), חלק שלישי, דוד ניב, מוסד קלוזנר, תל אביב, 1967.
  8. הבולשת חוקרת, ה- I.D בארץ ישראל, 1920-1948, אלדד חרובי, פורת הוצאה לאור, 2011.
מדיניות פרטיות