ה’ שבט תש”ט
אהובי,
ליל שבת. אני יושבת ע”י השולחן ומיטתה של הפעוטונת על ידי. ליל שבת ואני כה עייפה. לא עייפות פיזית זו, אלא זוהי העייפות שבאה אחרי מאמץ רב. הלילה בתנו היתה חולה מאד – לילה קשה עבר על שתינו, על הקטנטונת מסבל ועלי מרוב דאגה.
במשך כל יום אתמול הקטנטונת היתה לא שקטה. ומכיון שהיו לה פצעים על השת (בינתים רפאתי לה כבר אותם) חשבתי שזוהי הסיבה. באותו בוקר ביקרתי איתה אצל הרופאה (ביקור שבועי) וגם הרופאה מצאה שהילדה בסדר גמור והיתה מלאת התפעלות מהתפתחותה. ב-1130 בלילה, כשאך שכבתי במיטה התחילה הילדה לבכות תמרורים. הפכתי אותה מצד לצד והדבר לא עזר. הדלקתי את החשמל והנה הילדה בוערת כמו אש, לחיים אדומות, שפתותיה יבשות והלשון בחוץ. היא היתה יפה להפליא. השקיתי אות מיד תה והיא נרגעה קצת. מדדתי את החום. החום גבוה. נבהלתי. בינתים נעשתה השעה 1230 בלילה. מה לעשות? להזמין את הרופאה? הרי לילה ואיך מוציאים רופא בלילה מהמיטה, אולי אין זה דבר רציני. לחכות? אולי אני מסכנת את הילדה. ובינתים הילדה דורשת כל כמה רגעים תה ונרדמת לרגעים כשנשימתה כבדה ונאנחת כמו יהודי זקן. ב-430 לפנות בוקר הילדה עשתה קיבה ומאותו רגע ראיתי במו עיני איך שהחום יורד, הילדה נרגעת ולבסוף היא נרדמה. נרדמתי גם אני לשעה קלה. זה היה פשוט קלקול קיבה. עכשו היא כבר בסדר.
אותו לילה היה הגרוע ביותר בתקופה הזו. הרגשתי אז את הבדידות יותר מאשר בכל פעם אחרת. אילו היית על ידי באותם הרגעים, אילו יכולתי לשמוע את קולך או להשמיע את כל חששותי בקול הדבר לא היה לי נורא כל כך. פה הייתי גלמודה בחשכת הליל עם ילדה חולה מבלי לדעת מה לה.
תודה לאל שהכל כבר הסתדר. הקטנטונת מקבלת עכשו דיאטה במנות מוקטנות לעתים תכופות יותר. היא דורשת אוכל. וזה סימן טוב מאד. וסימן שני שהילדה בריאה כבר הוא שהיא צוחקת (ילד חולה אף פעם אינו צוחק).
בבית חלו שינויים רבים. האם נסעה לאמריקה ונשארה רק רות שגם כן כמעט שאינה נמצאת בבית, כך שרק שתינו בבית, הבת ואני.
מגיע לך מזל טוב כפול. למשה נולד בן (קיבלנו טלגרמה) ונבחרת בתור ציר לאסיפה המכוננת. מילא, על זה לא אביע דעה, כי נדמה לי שדעתי בשטח זה ידועה לך. את הטלגרמה ממשה אני מצרפת למכתב. עדיין לא עניתי, כי פשוט לא היתה לי אפשרות לגשת לדואר ובכל פעם שראיתי את נחמה שכחתי לבקשה. אעשה זאת ביום ראשון.
עדיין אינני יודעת בבירור היכן אתה נמצא. לפני שאמסור את המכתב הזה אדע כבר. אמרו לי שהנך נמצא בבית-שאן והיום שמעתי שאין זה נכון. לא היתה לי אפשרות לברר.
היום הייתי אם לשלושה ילדים. נחמה נסעה לקבוץ “כנרת” לבקר חברה וילדיה נשארו תחת חסותי. הם ילדים נבונים ושובבים גדולים, אבל לא גרמו לי לא צרות ולא עבודה יתרה, פשוט שמעו בקולי ושעשעו אותי לא מעט. כשיצאתי הבוקר מהבית (כדי לטחון אורז בשביל הפעוטה, עושים זאת בחנות מיוחדת ב”ככר מגן דוד”) סגרתי במקום ילדה אחת, שלושה ילדים בבת אחת. אתה מתאר לעצמך שרצתי כמו קוסוצ’ינסקי…
הילדה ישנה, הרדיו מנגן את הקונצרט השבועי. אלך לישון ואמשיך מחר.
יום א’ בערב
יום גדוש מאורעות היה לי היום, נחמה עדיין לא חזרה וגם היום נמצאו ילדיה אצלי. נוסף לכך רות שוכבת חולה וחוץ מארוחות צהרים שחברתה הביאה לה, עשיתי בשבילה את הכל. לפנות ערב בא יוסף הביתה והתכוננתי לנצל את ההזדמנות ולצאת להוודע היכן אתה נמצא כשנכנסו הזקן ואשתו (זה שרצה לתת את הערבות בשבילך). הם ישבו למעלה משעה, התפעלו מהקטנטונת (בדיוק האכלתי אותה) שוחחנו שיחה קלה ושכשהלכו שמעתי יללה על המדרגות. פתחתי את הדלת והנה מתברר שברדתה מהמדרגות הגברת נפלה והתגלגלה מלמעלה למטה. היא נפצעה בפנים וקיבלה מכה בכתף. הזמנו מיד רופא, קודם רחצתי אותה קצת, השכבתי ואחרי זה הובלנו אותה הביתה. הדבר היה מאד בלתי נעים.
היום אחרי הצהרים רות קמה מהמיטה והתהלכה קצת בבבית. דקות מספר אחרי שחזרתי הביתה שמעתי פתאום קול צעקה והנה רות צונחת ארצה. היא קיבלה סחרחורת ונפלה. הרמתי אותה, השכבתי במיטה, נתתי בקבוק חם והנה עכשו אני מכינה לה כוס תה. (יוסף יצא מהבית ועדיין לא חזר).
נוסף לכל ה”מאורעות” האלה צריך היה לעשות גם את העבודה היום-יומית שהיא בלאו-הכי מספקת.
מחר שוב יהיו אצלי הילדים של נחמה, כי היא עדיין לא חזרה. נקווה שיותר “מאורעות” לא יתרחשו.
הקטנטונת כבר כמעט בריאה. היא, אמנם, עוד לא מקבלת את כל האוכל כמו קודם, אבל לאט לאט אני מתחילה להוסיף לה. הילדה חמודה מאד. כשבא הרופא אל הגברת, אז בתוך כל ההמולה הזו הוא לא הוריד עין מדורית וכששמע שהיא בת חודשיים וחצי הוא היה מלא התפעלות ממש. הצלחה כזו אם תהיה לה כשתגדל, אני מאד מפחדת שהילדה תהיה מאד מקולקלת. אני, על כל פנים, אשתדל למנוע את קלקולה.
הקטנטונת כבר התחילה לצחוק בקול, אמנם עדיין לעתים רחוקות, אבל לחייך היא מרבה וגם “מפטפטת” הרבה. לעתים קולה מרוגז, לעתים היא מתאוננת ועפי”ר היא מרוצה ואז פטפוטה עליז וקולה כקולו של זמיר (בשבילי בכל אופן).
בשבוע שעבר היא עמדה בפני פרובלימה קשה. יש לה אצבע וגם פה ישנו, אבל איך מכניסים את האצבע לפה? לעתים תכופות היא פותרת את הפרובלימה הזו ואז באה אני ומוציאה לה את האצבעות מהפה. הצעקות מגיעות עד לב השמים. בימים שהיתה חולה, הרשיתי להחזיק את האצבע, אבל נדמה לי שלא אצא מנצחת ממלחמה זו.
מה עוד אספר לך? על הקטנטונת כתבתי הרבה, על עצמי באמת שאין לי מה לכתוב. אני מחכה כבר לשובך, אבל בסבלנות (הרי הניסיון לימד אותי סבלנות בשטח זה).
חשבתי בשבוע שעבר לבוא לבקר אצלך, בינתים שמעתי שאתה בבית-שאן וזה קצת רחוק, כדי לחזור באותו יום הביתה. אח”כ שמעתי שבמקום אחר אתם נמצאים, בינתים הילדה חלתה. נו נראה, אם בשבוע הבא לא יתברר המצב אעשה מאמץ כדי לבוא. התשמח לבואי?
מה שלומך? איך אתה מרגיש? ומה שלומו של מתי? מסור לו ד”ש לבבית ממני. אני מצרפת את התמונות האחרונות של הקטנטונת (אחת מהן בשביל מתי). כל טוב והרבה נשיקות
מפרידה
י’ שבט (5 אחה”צ)
קיבלתי זה עתה את מברקך. התקשרתי עם עו”ד זליגמן והוא מסר לי שקריצ’מן יסע אליך מחר.
יש לי קצת מוסר כליות על שלא באתי לבקר אצלך במשך כל הזמן, אבל כל מיני סיבות יחד גרמו לכך. נוסף לכל שביתת הרעב של הבחורים גורמת קצת ריצות ויותר מכל דאגה וכאב-לב. נעשו מאמצים רבים למען שחרורם. בינתים אין כל תוצאות ממשיות. כל אחד זועזע בשמעו את הפרטים, אבל יותר מזה לא עזר. מה יהיה גורל הבחורים? הרב אונטרמן ביקר אצלם ומסר ששלומם לא טוב. שלושה מהם בכלל לא יכלו להופיע בגלל מצב בריאותם, ולרוב מוכרחים היו לעזור בהליכה. הם שוחחו איתו כשבע שעות והתוצאה מכך היא שהבחורים הודיעו שישבתו עד לשחרור או מוות, כי אולי הודות למותם ילדיהם יוכלו להיות חופשיים.
אצלי אין הרבה חדשות. קיבתה של הקטנטונת איננה עדיין בסדר גמור אבל בדרך כלל היא מרגישה טוב וגם תיאבון לא חסר לה. לפני שבוע משקלה היה 6.170 ק”ג, אין מה להתבייש במשקל זה. היא גדלה מאד במשך הזמן והתפתחה. עכשו היא אינה רוצה לחיות על הלחם בלבד. היא דורשת גם שעשועים ולשם זה צריך אביה לבוא הביתה. הרי תמיד האמהות עושות את הדברים הבלתי אהובים על הילדים והאבות רק משעשעים אותם ואח”כ מתפלאים שהילדים אוהבים את אבא יותר מאשר את אמא.
אתה מתחיל “להתחנף” לבת כבר עכשו. במברק אתה מבקש ממני לכתוב ולטלגרף ולבת שולח נשיקות. לו חשבתי שאינך יודע לנסח היטב הייתי זוקפת זאת על חשבון הניסוח, אבל כאן הרי אין טעות כזו… (דרך אגב לא טילגרפתי, כי קיבלתי את המברק רק לפנות ערב ומחר בבוקר תקבל את מכתבי).
מחר בבוקר פסק הדין. בודאי תתלבשו יפה ותעמידו פנים כאילו לא אכפת לכם. האם לחכות לך אחרי הצהרים? עדיין אינני מבטיחה שתבוא, כדי לא לאכזב אותה.
כתבתי כבר מגילה שלמה וזה הכל כדי לכפר על העוון שלא באתי לבקר.
ד”ש לבבית למתי. את קרובו לא ראיתי זה שבוע ימים. אם רק אוכל לצאת מהבית אלך להודיעו על האפשרות של ד”ש שלום.
אינני שולחת הפעם חבילה, כי פשוט לא נעים לי להטריד את עו”ד. הוא אינו שבע רצון מזה ביותר. נוסף לכך הרי תבוא הביתה ולמה לסחוב חבילות הלוך ושוב לשוא.
בחוץ גשם וכפור. הקטנטונת בוכה קצת. היא רעבה ועדיין לא הגיע זמנה לאכול. נתתי לה קצת תה אבל את זה היא איננה רוצה. היא רוצה משהו ממשי.
הרבה נשיקות. אני מחכה לבואך הביתה.
ד”ש לבבית למתי.
מפרידה