כט תשרי תשט
אהובתי,
הלילה אני מרוגש לא רק מפני זכרונות העבר. הנה נכנס חודש נובמבר. בכל שנה הייתי זוכר, שאני צריך לשלוח לך בתשיעי לחודש ברכה ליום הולדתך ואם אפשר – גם מזכרת כלשהי. הפעם לא אוכל לשלוח לא פרחים ולא שום מזכרת. אהיה שמח, אם יגיע אליך מכתבי זה למועד. אולי תרגישי את הברכות והאיחולים שאני מעביר לך בדרך זו. האיחולים הם “סתמיים” בגלל דרך העברתם, באמצעות צנזורה בלתי נעימה. אולם ודאי תצליחי לפרט את הסתמיות הזאת ותמצאי בה הכל מה שליבך חפץ בו וגם לבי. יהא רשום לפניך, כאילו ישבתי לידך ביום זה והעברתי ברכתי לך בשפתי ובלחיצת יד.
אולם לא זה בלבד סיבת ההתרגשות. לילה זה מזכירני שוב ושוב, כי יום הלידה מתקרב ואת בודדה. מאוד מאוד הייתי רוצה להיות על ידך בימים אלה. בטוחני שאינך זקוקה לעידוד ולחיזוק. אולם נוכחותי הרי היתה משפיעה לטובה. אני חוזר לעצמי, כי לא את האישה הראשונה בעולם שצריכה לעבור מבחן זה. אולם אני יודע גם, שיש הרבה “אף על פי כן”. ושוב הייתי רוצה, שאת תרגישי בכל רגע את המצאי על ידך. אילו ידעתי, שאישה יכולה להיות אמיצה יותר ממך, הייתי מבקשך שתהיי אמיצה. אולם זה הן לא חסר לך. ורק זאת אבקשך, שתהיי שקטה ותאמיני, כי הכל יעבור בשלום. אמנם, יודע אני, כי בעצמי רק בקושי אוכל לכבוש את רוחי עד אשר אקבל ידיעה טובה ממך. אבל לי הרי מותר. כי לי איננה נשקפת שום סכנה. לא אותי יאחזו צירי הלידה. לי מותר, איפוא, להתרגש. ואת, שמרי על עצמך, ילדתי, באלה הימים האחרונים. המנעי נא מכל התרגשות והתרגזות. והמנעי גם מהתאמצות.
אני בטוח, שכתבת לי על הכל. אבל,כאמור, לא קיבלת שום מכתב שלך ועל-כן שוב אני חוזר על אותן השאלות: האם מצאת פתרון כלשהו לשאלת הדירה? האם עשית הכנות איזה שהן? האם יימצא מי שידאג לך בתקופת הלידה ומיד לאחריה? אני יודע, שבזמנים כתיקונם אין אלו בעיות כלל אולם כיום ה”פירמה” שלך ודאי יש בה כדי להטיל אימה ופחד בלבבות אנשים “טובים והגונים”, שאין בדעתם להתקוטט עם ה”חוק”. וישנם גם רבים כאלה, שדאגה לך מהווה באמת סכנה בשבילם. אני יודע, שקשה יהיה מצבך. אך אין בכוחי להועיל מכאן. אני מקווה שבת-דודתך, אף כי מטופלת היא בדאגות משפחתה, תמצא שעה פנויה, כדי לסייע לך בהסדרת העניינים. הרי לה יש כבר ניסיון בלידות.
אינני יודע אם “משפטי” יתקיים לפני שתלדי או אחר-כך. עורך הדין לא היה עדין אצלי, וטרם ברורה לי הסיבה. כן לא קיבלתי עדיין שום הודעה על תאריך ה”משפט”. מכל מקום, אין את צריכה לשגות באשליות, ש”בית הדין” יזכה אותי. לפי חוקי-הזוועה של בן-גוריון אין אפשרות כזאת. אמנם אני אינני מכיר בחוקים אלה, כשם שלא יכיר בהם כל אדם בן-תרבות. אולם השופטים הרי הם קציניו של בן-גוריון. וחזקה שלא שהוא ירכיב קומפלט נחמד. אלא, שלא את גורלי יחרוץ “בית דין” זה. אולי הוא יחרוץ את גורלו של מישהו. מכל מקום- לא את שלי. הגורל ייחרץ במקום אחר, במקום שלא אני אופיע בנאשם. יש לי עצבים בריאים, ברוך השם. ועוד תעבורנה שנים רבות עד ששערותי ילבינו. יש לי, איפוא, שהות להאריך שנים.
במכתבי הראשון הודעתיך, שאעביר לך את חפצי במזוודה הגדולה. לא עשיתי זאת עד כה. כל זמן שלא אקבל ממך אישור על קבלת מכתבי, לא אשלח את החפצים. כידוע לך אין לנו רבים ואינני רוצה שהם יאבדו “בדרך”. אולי אשלחם על ידי עורך הדין, אם יסכימו ה”שלטונות”. – הייתי רוצה גם לבקשך, שתשלחי לי כמה דברים, ביחוד ספרים. אבל אולי נדחה את זה עד לאחר שיתברר מצבי ואעבור למקום “קבוע”.
ביקשתי עוד הפעם, שירשו לי להתראות איתך. סרבו גם בפעם הזאת. אף כי מאד מאד הייתי רוצה לראותך, ולו גם לשעה קלה בלבד. בכל זאת לא אבקש יותר. ראשית, משום שעתה זה כבר יהיה לטורח עליך. ושנית, כי אינני רוצה לבקש “טובות” מהם. אמנם, אין זו “טובה” כלל וכלל וזכותו היא של כל אסיר בכל חברה תרבותית. אך כיצד לבקש תרבות, אצל מי שירש את כל הקלקול מן הבריטים ועוד הוסיף עליו נופך מן השחיתות שלו! ובכן, נוותר לפי שעה. קשה לקבוע מתי נתראה שוב. עיקר היא האמונה, כי נתראה גם נתראה.
משער אני, כי כתבת לי הרבה דברים במכתביך. אחכה להם. אין ברירה.
דרשי נא בשלום בת-דודתך ומשפחתה, בעלת הבית, שלמה יפה וכן בשלום כל ידידי-האמת. [אגב, האם כבר קיבלת בחזרה את שארית הסכום מן הערבות?]
ולך הרבה נשיקות על עיניך הטובות, ועוד הרבה נשיקות מלבדן.
תמיד שלך נתן
[התקבל על-ידי פרידה 13 XI 48]