מאת: נחמיה בן-תור - ״ארזיה״                                                 

מלחמה עד חורמה

בין מותה של “תנועת המרי” והחלטת עצרת האו”ם
 
בפרוס השנה החדשה תש”ז, כאשר התברר ש”תנועת המרי העברי” שבקה חיים, חידשה לח”י ללא שהות את פעולותיה העצמאיות נגד השלטון הזר. לא עברו ימים רבים והוצא להורג בחיפה ט.ג. מרטין, קצין הבולשת אשר גרם למאסרו של יצחק שמיר (“מיכאל”), חבר מרכז לח”י ושזיהה את שאול הגלילי (“ארנון”), מבורחי לטרון וגרם לכך ששניהם נשלחו למאסר בגלות אפריקה.
ההתנקשות בוצעה ב- 9 בספטמבר 1946 ליד מגרש טניס במושבה הגרמנית בחיפה על ידי לוחמי לח”י שהיו מחופשים לשחקני טניס. מרטין הבחין בשני “השחקנים” כשהיה קרוב אליהם, אך איחר את המועד והשניים הקדימוהו. מרטין נהרג במקום.
 
באותו יום בו הוצא להורג מרטין, תקפו יחידות לח”י את בניין האינטליג’נס הבריטי ביפו. על הפעולה הופקד יעקב גרנק (“דב הבלונדיני”). לפי התכנית, חוליה בפיקודו של הלוחם המנוסה אברהם קרולה (“דיל”), הייתה צריכה להשתלט על קבוצת נוטרים, אך אלה הבחינו בהם ופתחו עליהם באש. דיל, שחשב שהפעולה נכשלה, נתן פקודה לסגת. דב, בראותו את המתרחש, קפץ קדימה ותוך שאגת “אחרי – קדימה!” משך אחריו את הלוחמים שהניחו את מטעני הנפץ מתחת הבניין ופוצצו אותו. הבניין קרס ולבריטים נגרמו מספר אבידות בנפש, לרבות מפקד האינטליג’נס, הקפטן דורן. 
 
                                                                                                       הריסות בניין הבולשת הבריטית, ברחוב אילת                  
                                                                                                        
 
בכך נפתחה מלחמת התשה והטרדה בלתי פוסקת של לח”י וגם של האצ”ל נגד השלטון הבריטי, שנמשכה עד לאחר החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר.
 
המערכה על התנועה בדרכי הארץ החלה עוד בשבועות הראשונים של אוקטובר 1946 וכללה פעולות בכבישי הארץ והתקפה על תנועת הרכבות. תחילה הטילו הבריטים עוצר אחר מעשי המחתרות, במגמה לשבש את דרכי נסיגתן. לאחר מכן, השימוש בעוצר הפך לאמצעי דיכויו של היישוב העברי וכדי להכריחו לשתף פעולה נגד המחתרות. עם זאת, היה העוצר גם כלי למניעתן והגבלת תנועותיהם של ארגוני המחתרות והגנה נגד התקפותיהן על מחנות הצבא. לח”י החליטה להפוך את הקערה על פיה. הואיל ולא היה חשש לגרימת אבידות ליהודים, כי בעוצר נעו על הכבישים רק מכוניות בריטיות, הונחו על הכבישים מוקשים מכל הסוגים: מוקשי דמה שביניהם מוקשים אמיתיים ומוקשים חשמליים בצורת אבני דרכים שפוצצו על ידי לחיצה ממרחק. מכוניות צבאיות הותקפו לעשרות ללא הרף ולאויב היו מאות אבידות בהרוגים ובפצועים. לאחר שישה שבועות של התקפות על כלי רכב צבאיים שבוצעו על ידי לח”י בשעות הלילה, נאלצו שלטונות האויב לבטל את עוצר הלילה בכל כבישי הארץ.
 
הרכבת הייתה מיועדת בעיקר לתנועה בין-ארצית: ממצרים,דרך ארץ ישראל ללבנון ובחזרה. מסילת הברזל שימשה עורק תחבורה חשוב להעברת נשק, ציוד ודלק. כתוצאה מהתקפות לח”י, הוצאו מכלל שימוש 8 קטרים וקרונות רבים, מסילות הברזל חובלו וקווי הטלפון והטלגרף נותקו. כתוצאה מכך, מיהרו הבריטים לבטל גם את תנועת הרכבות בלילות. 
 
לאחר ביטול עוצר הדרכים נתפנה מרכז לח”י לחשוב על פעולות מרוכזות יותר,שיציגו את השלטון בחוסר אוניו. הראשונה בסדרת פעולות אלה הייתה החדרת מכונית תופת למחנה הצבאי סרפנד (צריפין). הביצוע הוטל על יעקב פנסו (“גואל”) אשר כחייל משוחרר, קיבל משרה ביחידת המלריה במחנה סרפנד והכין תכנית של החדרת מכונית תופת לתוך המחנה. ב-15 בדצמבר לקח גואל את אחת מהמכוניות הצבאיות מהמחנה, הסיעה לגן מאיר בת”א, שם מילאו אותה אנשי המחלקה הטכנית של לח”י בחצי טון חומר נפץ. מת”א חזר גואל לסרפנד והעמיד את המשאית ליד מפקדת מטה הדרום. לפתע הגיעו שתי משאיות עם שבויים איטלקיים ונעצרו ליד מכונית התופת. גואל, שרצה למנוע קרבנות שווא, ביקש מהנהגים היהודים של משאיות השבויים להסתלק מהמקום. לאחר מכן הפעיל את מנגנון מטען הנפץ והסתלק מהמחנה. הדי ההתפוצצות נשמעו בהתקרבו לת”א. בהתקפה נהרסו בתים רבים במחנה ונהרגו ונפצעו עשרות חיילים בריטים.
 
לאחר הצלחת פעולת החבלה בסרפנד, הוחלט במרכז לח”י לבצע פעולה דומה במקום אחר. היעד שנבחר היה בניין מרכז המשטרה והבולשת בחיפה והביצוע הוטל שוב על גואל. לשם הפעולה, נחטפה מכונית צבאית שהותקנה למכונית משטרה והוכנו לה המסמכים הדרושים. בחורשת בנימינה הוטמנו בתוך המכונית חצי טון חומר נפץ ורסיסי מתכת, שכוסו בשמיכות משטרתיות. גואל הולבש במדי שוטר בריטי וב-12 בינואר הוא הסיע את מכונית התופת, בליווי אבטחה של לוחמים, היישר לתוך בניין המשטרה והחנה את המכונית במקום פנוי. לפתע יצא מן הבניין סרג’נט בריטי אשר החל לחשוד בו. גואל לא איבד את קור רוחו, ירה בבריטי,הצית את הפתיל ובנצלו את המהומה שהתרחשה עקב היריות, חמק מהבניין והגיע בשלום אל חבריו שהמתינו לו בחוץ. בהתפוצצות התמוטט הבניין ונגרם נזק רב למאגר המידע של הבולשת ושוטרים רבים נהרגו ונפצעו. 
 
     הריסות מטה המשטרה הבריטית והבולשת בחיפה
 
יצחק שמיר (“מיכאל”),חבר מרכז לח”י, שנעצר בעת העוצר הגדול בת”א ביולי 1946, גורש לאריתריאה ונכלא במחנה סימבל. ב-14 בינואר 1947 הוא ברח דרך מנהרה עם ארבעה חברי אצ”ל. תחילה הגיעו לאסמרה ומשם במיכלית לאדיס אבבה. במנוסתו שהה שמיר שנה בג’יבוטי הצרפתית ורק באפריל 1948 הגיע לצרפת בעזרת הממשלה הצרפתית. הוא שב למולדת שישה ימים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה העברית.
 
בינתיים נמשכו ללא הרף ההתקפות על יעדי השלטון הבריטי. בחודש פברואר 1947 ניתקו יחידות לח”י את קווי הטלפון ירושלים-רמלה בארבעה עשר מקומות, התקיפו ביריות את המפקדה הצבאית האזורית ב”בית הדר” בת”א ובחיפה פוצצו משרדים  של חברת אניות בריטית, בניין סוכנות מיניסטריון הצי הבריטי שהייתה מופקדת על הסידורים לגירוש מעפילים וכן את משרד התשלומים הצבאי בבניין ברקליס .הבניינים נהרסו ונהרגו ונפצעו קצינים וחיילים בריטים.
 
ב-1 במרס 1947 ערך האצ”ל התקפה על מועדון הקצינים הבריטים ב”בית גולדשמידט”, מול בנייני הסוכנות היהודית בירושלים. ההתקפה בוצעה באמצעות מכונית ממולכדת שפרצה את גדר התיל. לאחר הפריצה לבניין, הונחו מטעני נפץ בחדרים .הפיצוץ הרס את הבניין וגרם להרוגים ופצועים בקרב הבריטים.
 
אזורי הביטחון נמצאו בלתי יעילים מול הכוחות העבריים התוקפים, באין כל יכולת לבריטים לפעול נגד לוחמי המחתרת עצמם, גמלה שוב בלב השלטונות ההחלטה לפעול נגד היישוב העברי כולו. לאחר התקפת האצ”ל את “בית גולדשמידט”, באותו יום, הטיל השלטון הבריטי “מצב צבאי” באזורים מסוימים בארץ ישראל, שכללו את גוש דן וירושלים – “מבצע פיל” ומבצע “סוס היאור”,שפירושם היה ביטול סמכויותיהן של הרשויות האזרחיות והעברת השלטון בכל התחומים לידי הצבא. כפי שהתברר, מטרות ה”מצב הצבאי” היו שתיים: לחץ כלכלי על היישוב העברי כדי להפנותו נגד “הטרוריסטים” ולכידת מנהיגי הארגונים של המחתרות. בהבינם את הסכנות הצפויות מתוצאות הצלחת ה”מצב הצבאי”, החליטו לח”י והאצ”ל להשיב מלחמה שערה. לאחר שמפקדי החטיבה הלוחמת של לח”י הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור שהוטלה סביב הערים, הוחל בשורה של התקפות ופיצוצים ברחבי הארץ.
 
בארץ שהו אז כ-100,000 חיילים ושוטרים בריטים. מרביתם הציפו את כבישי האזורים שהיו ב”מצב הצבאי” ואת רחובות ערי גוש דן וירושלים. בתוך האזורים האלה פעלו כוחות לח”י ואצ”ל בכול מקום. מכוניות צבאיות הועפו לאוויר, מחנות צבאיים הותקפו, פוצץ משרד השומה הממשלתי בחיפה, מכוניות משטרה ומשמרות הצבא הותקפו בירושלים, שיירות משוריינות נורו על הכבישים, חיילים הותקפו בקולנוע בפרדס חנה, רכבות דלק הורדו מן הפסים והוצתו ומסילות הברזל חובלו בכל ערב ברחבי הארץ. כך שתוצאות “המצב הצבאי” עבור האויב היו חמורות – נגרם לו נזק רב ברכוש ובנפש ועשרות חיילים ושוטרים בריטים נהרגו ונפצעו לעומת הנזק המזערי שנגרם לארגוני המחתרת. “המצב הצבאי” נכשל, ובוטל חמישה עשר ימים לאחר תחילתו.
 
תוצאות “המצב הצבאי” וכישלונו היו נושא לדיון בפרלמנט הבריטי ולביקורת האופוזיציה נגד הממשלה. צ’רציל קרא להסתלקות מהירה של בריטניה מן המנדט והעיתונות הבריטית תמכה בדעתו. ב-2 באפריל 1947 פנה נציג בריטניה באו”ם אל המזכיר הכללי  וביקש לזמן בכל המהירות האפשרית ישיבה מיוחדת של עצרת האו”ם כדי להקים ועדה מיוחדת לשם הכנת הדיון, בישיבת העצרת הסדירה, על בעיית ארץ ישראל ודרכי שלטונה. ב-13 במאי 1947 הוקמה וועדת האו”ם לבעיית ארץ ישראל,עליה הוטל להכין דו”ח והצעות לקראת ישיבת עצרת האו”ם הקרובה. מכאן ואילך, בעיית ארץ ישראל לא ירדה מסדר היום של האו”ם, עד להכרעת העצרת ב- 29 בנובמבר 1947.
 
בחודש מרס 1947 הגיעו לחופי הארץ שתי אניות מעפילים: “תיאודור הרצל” ו”מולדת”. הבריטים החליטו לגרש אותם. אלפי מעפילים גילו התנגדות עזה במשך שעות רבות להעברתם לאניות הגירוש ,אך הבריטים השתלטו עליהם בפצצות גז מדמיע. במהלך האירועים נהרגו שלושה מעפילים וחמישה עשר נפצעו. היה ברור שנדרשת תגובה נאותה למעשים האלה ומרכז לח”י החליט לפגוע במיכלי הנפט של חברת אי.פי.סי. האנגלו-עיראקית בחיפה. על הפעולה הופקד שוב גואל והוצמדו אליו שני לוחמים נוספים: צפניה שווילי (“גלעד”) ואלברט שמש (“חיים”). ב-30 במרס 1947, לאחר הכנות מוקדמות וסיורים במקום, יצאו שלושת הלוחמים מחופשים לעובדי רכבת ערביים לנוה שאנן. עם רדת החשיכה החלו מתקדמים לכיוון חוות מיכלי הנפט ועברו את המחסומים. לאחר פתיחת פתח כניסה בגדר השלישית נכנסו גואל וגלעד לשטח המיכלים וגואל הצמיד את המוקשים אל המיכלים וכוון את שעוני ההפעלה לשעת האפס. עם השלמת הנחת המוקשים נסוגו הלוחמים מן השטח בשלום. בדיוק בשעה היעודה נשמעה התפוצצות ראשונה ולהבה גדולה עלתה השמיימה. אחרי כן נשמעו שני פיצוצים נוספים. לשונות האש, שעלו מזרם הנפט שפרץ מהמיכלים הממוקשים, התפשטו ואחזו גם במיכלים האחרים. כך עלו באש אחד עשר מיכלי הנפט, שהמשיכו לבעור במשך למעלה משבועיים. הנזק החומרי שנגרם היה אדיר. כ -11 מיליון גלונים של נפט עלו באש. האימפריה הבריטית הגדולה לא הצליחה להגן על הנכס היקר לה ביותר. לעומת כישלונה של בריטניה, הצלחתה של לח”י לחבל במיכלי הנפט במפרץ חיפה העלתה את המוניטין שלה בעולם, בעיקר בברית המועצות ובארצות מזרח אירופה.
 
                                                                                                                      פיצוץ מיכלי הנפט בחיפה
 
זרם האירועים נמשך
 
גאולה כהן, שהייתה קריינית תחנת השידור של לח”י, נתפסה בפשיטת הבולשת הבריטית על התחנה ברחוב השומר 3 בת”א. היא הועמדה לדין ונשפטה לשבע שנות מאסר בכלא הנשים בבית לחם. היא ניסתה לברוח מבית הסוהר, אך ניסיון הבריחה נכשל. לאחר מכן היא רקמה תכנית בריחה נוספת מבית החולים הממשלתי בירושלים, בו הייתה מאושפזת, בעזרת אחות אוהדת לח”י ומספר מערביי אבו גוש שהיו אוהדי לח”י. ב-14 באפריל 1947, באו יוסף אבו גוש ובחורה תימניה חברת לח”י לבקר אצל ערביה זקנה וחולה  שהיתה מאושפזת בבית החולים והטמינו חבילת בגדי נשים ערביות בשירותים. ברגע המתאים, הוציאה האחות את גאולה לחדר השירותים, שם החליפה את בגדי בית החולים. עתה, כדי להסב את תשומת לבו של השוטר הבריטי, ביימו דודניו של יוסף קטטה במסדרון. בנצלה את הקטטה, יצאה גאולה מהשירותים, לבושה בבגדי ערבייה ויצאה משטח בית החולים היישר למכונית שהמתינה לה והסתלקה. זמן קצר אחרי הבריחה ,חזרה גאולה לשדר בתחנת השידור של לח”י.
 
פנייתה של בריטניה לאו”ם, שמטרתה הייתה לקבל אישור מחוזק להמשך שלטונה בארץ ישראל, דרבנה את לח”י להמשיך את התקפותיה ביתר שאת על מנת להוכיח לעולם כי אין להחזיר את הגלגל אחורה. היעד הבא של לח”י היה שרונה, מבצרה של המשטרה הבריטית הניידת באזור תל אביב. תכנית ההתקפה התבססה על חדירה למחנה בהסוואה של עובדי שירות הדואר והטלפון הממשלתי, שהוצעה על ידי חבר המחתרת שמעון קרבינסקי, שהייה מנהל מחלקת הכבלים התת קרקעיים. הביצוע הופקד בידי שני לוחמים מנוסים – רחמים אלבלק – “ג’ימי” ויששכר הוברמן – “יענק’לה”. ב-25 באפריל 1947 הם נכנסו לבסיס כשהם מתחזים לעובדי דואר הבאים לבצע תיקונים. איתם הביאו רכב דואר, שבין הציוד שהיה בו היה גליל כבלים גדול, מלא ב- 400 ק”ג חומרי נפץ ורסיסי מתכת. הם החנו את הרכב בתוך המחנה, ליד בניין מפקדת המשטרה. לאחר שהפעילו את מנגנון הפעלת המוקש, יצאו השניים אל מחוץ למחנה לכאורה כדי לחפש תקלה בעמוד הכבלים מחוץ למחנה והסתלקו מייד מהמקום במכונית שהמתינה להם. בעודם נוסעים, אירע הפיצוץ שהרעיד את תל אביב. הפיצוץ הרס את מרכז התקשורת של המשטרה הניידת, את נשקיית המחנה ואת מגורי הקצינים, הרג  קצין, שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד ופצע שישה שוטרים וחייל אחד.  
 
פיצוץ משטרת שרונה על ידי הלחי
                                                                                                                  פיצוץ משטרת שרונה על ידי הלחי
 
למחרת היום, הגיע שוב תורו של גואל. הפעם המטרה הייתה א.א. קונקווסט, ראש הבולשת במחוז חיפה, בלש יעיל ומסוכן. יום הפעולה נבחר בשבת, ה-26 באפריל 1947. מהבוקר עקבו גואל וחברו יואב (אבנר גרושוב) אחרי מכוניתו של קונקווסט והשיגוה ליד חנות “ספיני’ס”. כשיצא קונקווסט מהחנות, הגיחו השניים מולו וירו בו צרור קליעים מתת המקלע. קונקווסט נהרג במקום. בנסיגה נפצע גואל מרסיסי כדורים שנורו עליהם. הם נטשו את המכונית ולאחר שגואל שטף את חולצתו מדם באחד הבתים, הוא הצליח לעבור את המחסום הצבאי בקור רוחו האופייני ולהסתלק. גואל החלים במהרה מפצעיו ושב לפעילות.
 
ב- 6 במאי 1947 חטפו הבריטים בירושלים אחד מנערי לח”י, אלכסנדר רובוביץ, שיצא לפנות ערב להדביק כרוזים של המחתרת. אנשי הפלוגות המיוחדות של הבריטים, שפשטו את מדיהם, ארבו למדביקים. בראש הפלוגות האלה, שהתיימרו לפעול נגד המחתרות בשיטותיהן, עמד המייג’ור רוי פאראן, שניהל בעצמו את החטיפה באותו ערב. רובוביץ נלכד בעת ההדבקה. הוא נאבק עם חוטפיו, אך אלה התגברו עליו, הכניסוהו לתוך מכונית ונמלטו. זו היתה הפעם האחרונה שהוא נראה בחיים וגופתו לא נמצאה עד היום. כובעו של פאראן, שנשמט בעת החטיפה, סייע לזהותו. הוא נכלא על ידי הבריטים, אך הוברח מכלאו וברח לסוריה. בתגובה, הרגו אנשי לח”י כמה חיילים בריטים. בסופו של דבר תחת לחץ דעת הקהל, הוחזר פאראן לארץ, הועמד למשפט מבוים וזוכה.
 
                                                                                                                                 רוי פאראן
 
פאראן חזר לבריטניה. לאחר 20 שנה גילה ההיסטוריון גיורא גודמן תצהיר סודי שמסר מפקדו הישיר של פאראן, ברנרד פרגוסון, לפיו התוודה לפניו פאראן כי הוא רצח את הנער אחרי שעינו אותו כדי להוציא ממנו, ללא הצלחה, את סודות המחתרת. עוד אמר פאראן כי שרפו את גופתו של רובוביץ בשטח פתוח סמוך לכביש יריחו-ירושלים. בלח”י לא שכחו את מעשה הרצח. לביתו של פאראן נשלחה חבילה ובה ספר ממולכד, אך אחיו היה זה שפתח את המעטפה ונהרג בפיצוץ במקומו. פאראן עזב את בריטניה והשתקע בקנדה, שם כיהן בתפקידים ציבוריים שונים. הוא נפטר בגיל 85 ואת התשובה המלאה לתעלומה בפרשת הנער רובוביץ לקח עמו לקבר.
 
ב-4 במאי 1947 נפרצו חומות כלא עכו על ידי יחידות האצ”ל. תכנית הבריחה הראשונה של פריצה מבחוץ הוכנה על ידי אנשי לח”י, בהשראתו של מתתיהו שמואלביץ, שריצה בכלא עונש מאסר עולם. לאחר כליאתם של 31 אנשי האצ”ל שנאסרו בחולות בת ים, הושג הסכם בין האצ”ל ולח”י על תכנית בריחה שכללה חפירת מנהרה ובסופו של דבר הוחלט על פריצה, שתבוצע על ידי יחידות האצ”ל. מספר הבורחים בין שני הארגונים נקבע לפי מכסה. במסגרת ביקורי החג הוברחו פנימה בגדים אזרחיים וחומרי נפץ, נפצים ופתילים שעתידים היו לשמש לפריצת השערים. ביום הפריצה, בשעה 16:20, נשמע פיצוץ אדיר מהמטען שהניחו לוחמי האצ”ל באזור האסירים היהודים. מהפיצוץ נפערה פרצה גדולה בחומה. בהישמע הפיצוץ, פרצו הבורחים מהתאים בעזרת חומרי הנפץ, קפצו מן החומה וברחו דרך סמטאות עכו עד למכוניות המשא שהמתינו להם. לרוע המזל, שוטרים וחיילם רבים רחצו באותו יום בחוף ימה של עכו. בהישמע ההתפוצצויות, הם יצאו אל הכביש וחסמו בו את התנועה. אחת ממכוניות הבורחים נתקלה במחסום. בקרב שהתפתח בין הלוחמים והבריטים נפגעו רבים מהלוחמים. שתי המכוניות האחרות פרצו את המחסום והניצולים נסוגו לקיבוץ דליה והתפזרו למקומות המחבוא שהוכנו. 
34 לוחמי האצ”ל השתתפו במבצע. 41 אסירים נמלטו, 6 נהרגו, 8 נתפסו והוחזרו לכלא, ביניהם יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, אשר הועלו לגרדום. 7 אסירי לח”י נמלטו בפעולה, 3 נהרגו, אחדים נפצעו והוחזרו לכלא. 8 חיילים בריטים נפצעו במהלך האירוע ו- 182 אסירים ערביים נמלטו בעת המהומה. לפי הערכת חוגים צבאיים בריטיים, פריצת כלא עכו הייתה מהלומה רצינית ליוקרתו של השלטון הבריטי בארץ ישראל והיתה המבצע המושלם ביותר של האצ”ל נגד הבריטים. מוסדות היישוב ,כרגיל, גינו בחריפות את המבצע.
 
וועדת האו”ם שהוקמה ב-13 במאי, הגיעה לארץ באמצע חודש יוני. העצרת פנתה לכל הגורמים המעורבים בסכסוך, לרבות ארגוני המחתרות, וביקשה שיסכימו לשביתת נשק עד להחלטת האו”ם בפתרון הבעיה.  כנגד זה דרשה לח”י שגם שלטונות הכיבוש הבריטיים יקיימו שביתת נשק  ויפסיקו את גירוש המעפילים, את תליית והגליית לוחמי המחתרת, את המצוד ברחובות הערים ואת חיפושי הנשק ביישובים ועוד. הצעתם נדחתה. לח”י הגישה לוועדה תזכיר שנאמר בו כי הפתרון המתאים היחיד הוא “ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים כמדינה חופשית ועצמאית, שתשמש מקום ריכוז לכל היהודים הרוצים לחיות כאומה ריבונית במולדת, בברית עם עמי המזרח התיכון העצמאי והדמוקרטי, החופשי מכל השפעה מדינית וצבאית של גורמים זרים”.
 
עם דחיית הצעת המחתרת לשביתת נשק, חידשה לח”י בסוף יולי את התקפותיה על הכוחות הבריטיים. התקפות אלה הקשו על חייהם של החיילים והשוטרים הבריטיים ללא נשוא, שכן לא היה להם מקום בטוח ללכת אליו או לשהות בו. בעת הזאת התרחשה הדרמה ההירואית של אוניית המעפילים “אקסודוס” (“יציאת אירופה”) שהגיעה לארץ בעת שהותה של וועדת האו”ם. על סיפון האונייה, שהפליגה מצרפת באמצע יולי, היו 4,500 מעפילים. עם התקרב האונייה, שלוותה על ידי משחתת ואווירון בריטיים, הכריזה ה”הגנה” על כוננות. עקב התנגדות המעפילים לאפשר לבריטים לעלות על האונייה, הם פתחו באש על המעפילים, שכתוצאה ממנה נהרגו ונפצעו עשרות אנשים. בסופו של דבר השתלטו הבריטים על האונייה ועל מנת לשבור את תנועת ההעפלה, החליטו הבריטים להחזיר את העולים לנמל יציאתם בצרפת, שם הושארו אלה שבחרו לרדת שם ואילו שסירבו, הוסעו לנמל המבורג שבגרמניה. כמחצית מהעולים עלו ארצה עוד לפני הקמת המדינה והאחרים בסוף 1948. בתגובה על הגירוש קיבלה ה”הגנה” אישור להגיב בכמה פעולות בודדות נגד יעדים הקשורים בצייד מעפילים. היה זה אישור אחרון מסוגו, ולא ניתנו אישורים נוספים לביצוע פעולות נגד הבריטים על ידי ה”הגנה” עד הקמת המדינה.
 
לעומת זאת, חידשה ה”הגנה” את פעולותיה נגד המחתרות תחת לחצה של בריטניה והחלטת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית. בשנים 1947 -1948 חודשו החטיפות והחקירות נגד לוחמי האצ”ל ולח”י ומניעת ביצוע פעולותיהם נגד הבריטים. (“הסזון הקטן”). בתקופה זו נחטפו כ-30 חברי אצ”ל ו-4 חברי לח”י. בניגוד ל”סזון הגדול”, הפעם לא נמנעו האצ”ל ולח”י מתגובות אלימות ולא אחת פרצו תגרות קשות ביניהם ובין אנשי ה”הגנה”.לדוגמא, בחודש מאי 1948 נחטפו בחיפה 4 חברי לח”י על ידי אנשי ה”הגנה” והובאו לקיבוץ בית אורן. בתגובה חטפו אנשי לח”י כמה מפקדים בכירים של ה”הגנה”. לבסוף ,הושג ההסכם וכל החטופים שוחררו. עם זאת, גם ה”סזון הקטן” עבר ללא שפיכת דמים ומבלי לגלוש למלחמת אחים, אך הוא נמשך על “אש קטנה” עד לפירוק ארגוני המחתרות והקמת מדינת ישראל.
 
בינתיים, למרות הפרעות ה”סזון הקטן”, נמשכה המלחמה בשלטון הזר, אם כי בשל דיוני וועדת האו”ם והודעת בריטניה ב-17 בספטמבר 1947 על פינוי כוחותיה מארץ ישראל עד 15 במאי 1948, היא הייתה מצומצמת יותר. בתוך כך, הותקפו, נהרגו ונפצעו חיילים בריטים, פוצצה רכבת ליד חיפה, חובלו מסילת הברזל וקרונות נפט ומכוניות צבאיות עלו על מוקש.
 
בשלהי קיץ 1947 ברחו שני חברי לח”י מבתי הכלא: דב ברמן (“עוזי הג’ינג’י”) ואנשל שפילמן. עוזי, שגויס ללח”י מה”שומר הצעיר”, השתתף בפעולת החרמת כסף בבנק “ברקליס” בתל אביב. שכנתו זיהתה אותו ברחוב בעת הפעולה והלשינה עליו .הוא נעצר ונכלא במחנה המעצר בלטרון, שם ישב יומיים בלבד. ב-ליל ה-28 בספטמבר 1947, הוא חתך את גדרות התיל של המחנה ויצא לחופשי. למחרת הוא כבר התייצב בפני מפקדיו. אנשל שפילמן, מהפעילים המרכזיים של לח”י, נאסר ונשפט ל-10 שנים בגין החזקת נשק. ב-22 באוקטובר 1947 הוא ברח מבית הסוהר המרכזי בירושלים, כשהוא מחופש כמנקה ארובות. הוא התחבא אצל הרב שלמה גורן (לימים,הרב הראשי של ישראל), שהבריח אותו לתל אביב בתחפושת של חתן הנוסע לחתונתו.
 
ב-11 בנובמבר 1947, בעקבות הלשנה, הקיפו יחידות צבא ומשטרה בריטיות בית בודד בדרום רעננה, בו התנהלו קורס ואימוני נשק של נוער לח”י. אחת הנערות פתחה את הדלת כשבחגורתה אקדח. החיילים ראו נשק נוסף בחדר והגיבו בירי חסר אבחנה. חמישה צעירים נהרגו וחמישה אחרים נפצעו ונאסרו. יום לאחר רצח ילדי רעננה ערכה חוליית לוחמים של לח”י פעולת נקם בשוטרים ובלשים. בחיפה הותקף ריכוז שוטרים בקפה “אסטוריה”, כשבפעולה מצאו את מותם בריטים רבים. חוליות נקם של לח”י פעלו גם בימים הבאים והצליחו לחסל 7 בריטים ולפצוע עשרות רבות. כן הוצאו להורג המלשינים, בני המשפחה הערבית שהתגוררו בקרבת האירוע.
 
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות, ברוב של שני שליש מהקולות, על קבלת מסקנות הרוב של הוועדה המיוחדת לענייני א”י, שכללו את חלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית, קביעת ירושלים וסביבתה כאזור נאמנות בינלאומי בפיקוח האו”ם וסיום השלטון הבריטי בארץ ישראל. בעד ההחלטה הצביעו, בין היתר, גם ארצות הברית וגם ברית המועצות, אשר הודיעה עוד לפני כן על תמיכתה בהקמת מדינה יהודית. ארצות ערב שללו מכל וכל את ההחלטה. 
 
בן גוריון הביע הסכמת העם היהודי להחלטה והכריז: ” …יהודה המחודשת תתפוש בכבוד את מקומה באומות המאוחדות כגורם של שלום,פריחה והתקדמות בארץ הקדושה,במזרח הקרוב ובעולם כולו… “
 
לח”י הודיעה כי חיסולו של שלטון הזר הבריטי וסילוק צבאותיו הם תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, שהונחלה על ידי מלחמתה העקבית של המחתרת העברית, שערערה את שלטונו ומנעה ממנו את התבצרותו. עם זאת, הודגש בגילוי הדעת, כי “העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו ולח”י תוסיף להילחם באמצעים ההולמים את נסיבות המקום והזמן על אחדותה של המולדת ועל ריכוזו של העם העברי בתוכה, תוך שילוב המלחמה בברית של עמי המזרח התיכון לשחרור מעול האימפריאליזם”. על אף המצב הכללי המסובך, דבר אחד היה ברור והחלטי: לח”י לא תתקיים כמחתרת בלתי חוקית במדינה העברית שתקום ותכיר בממשלה ובצבא עבריים וכן במוסדות החוקתיים שנבחרו במדינה העברית באופן חופשי.
 
 
מדיניות-חוץ עצמאית
פעילות לח”י בחוץ לארץ
 
פרשה מיוחדת בהיסטוריה המלחמתית של לח”י בשלטון הזר הבריטי, היא פעילות לח”י באירופה. פעילות זו נועדה להניח בסיס מסועף למדיניות-חוץ עברית עצמאית ולחפש בני-ברית בעלי אינטרסים המעוניינים במלחמת לח”י ולסייע לו במישרין ובעקיפין.
 
את דרך מדיניות- החוץ של לח”י כתנועת שחרור לאומית, טבע מחולל לח”י,אברהם שטרן (“יאיר”), ב”עיקרי התחייה” עוד בשנת 1940, לאמור:
“כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרין.”
 
מדיניות זו באה לידי ביטוי ממשי וחד-משמעי רק מקיץ 1946 ואילך, בניסוח קווי מדיניות-החוץ העצמאית של לח”י שפורסמו ברבים, שמטרתה הייתה להשתחרר מטבורה של בריטניה, שרצתה בחיסול הציונות ומנעה את הקמתה של מדינה עברית,
וכן לחפש בעלי-ברית וגורמים המזדהים עם האינטרסים של העם העברי.
 
לח”י סברה שאחד מבעלי-הברית הקונקרטיים העונה על הגדרה זו אחר סיום מלחמת-העולם השנייה, היא ברית המועצות.מרכז לח”י תמך בגרסה כי התנגדותה של ברית-המועצות לשאיפותיו של העם העברי בארץ-ישראל נבעה מהעברת התסיסה בקרב הנוער היהודי מהקומוניזם אל הציונות, ו”שהציונות נתפסה ברוסיה ככלי שרת בידי האימפריאליזם הבריטי, שרוסיה התנגשה אתו באסיה.”
 לח”י סברה כי הואיל ונימוקים אלה אינם קיימים כבר אחרי המלחמה, יש מקום לנצל את ניגוד האינטרסים בין שתי המעצמות ולחפש קשרים אל ברית –המועצות. תכנית זו נקראה: “האוריינטציה על ברית המועצות.”
 
תכנית מדינית קונקרטית נוספת, שהתגבשה במרכז לח”י בקיץ 1946 ,כונתה בשם 
” הנייטרליזציה של המזרח התיכון”. תכליתה של תכנית זו הייתה סילוק הגורמים האימפריאליסטים הזרים, בעיקר בריטניה, מהמזרח התיכון לטובת כל העמים המנוצלים, ההמונים הרחבים והלאומיים השונים הסובלים מדיכוי, שעיבוד ומניצול כלכלי מחפיר.
 
מסרים אלה של המחתרתפורסמו ונקלטו בחיוב בחוגים המדיניים בצרפת.מרכז לח”י ראה בפרסומים תמיכה בשחרורו של המזרח התיכון מהשלטון היחיד של האימפריאליזם הבריטי ופריצת –דרך חשובה בקרב גורמי-חוץ. 
 
את פריצת הדרך החשובה הזו החליטה לח”י להרחיב על ידי שיגור אנשי מחתרת נאמנים לחוץ-לארץ להקמת סניפים בארצות שונות,להכנת תשתית למבצעים נגד יעדים בריטיים, לגיוס כספים וחברים, לרכישת נשק, לניהול פעולות הסברה ולקשירת קשרים מדיניים עם גורמים אוהדים ובעלי אינטרסים תואמים למדיניות המחתרת.
פריס הייתה למרכז לכל פעילות המחתרת באירופה, ובמידה מסוימת גם מעבר לאוקיאנוס. שליחי לח”י דאגו להדפסת חומרי הסברה בלשונות שונות ולהפיצם
בכל אירופה ובארצות-הברית.
 
שונה היה המצב במזרח אירופה,שם לא היו יעדים בריטיים וגם לא היה צורך לזרז את היהודים לעלייה. המטרה שם הייתה להציג בפני השלטונות את מלחמת המחתרת ובאמצעותה את מאבק היישוב העברי כולו,בתור מלחמת שחרור לאומי ודרך ארצות המזרח להעביר את המסר המדיני למוסקבה,מתוך תקווה שברית-המועצות תגלה ברבות הימים עמדה אוהדת לשאיפת השחרור של העם העברי מהשלטון הזר הבריטי האימפריאליסטי.
מלחמת המחתרת האנטי בריטית והאנטי אימפריאליסטית הייתה תנאי הכרחי לבחינה מחודשת שנערכה במוסקבה לגבי בעיית ארץ-ישראל. שליחי לח”י תרמו תרומה נכבדה לשינוי עמדתה השמרנית של ברית- המועצות ולהחלטתה להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בעצרת האו”ם.
 
ואלה סניפי לח”י שפעלו בחוץ-לארץ עד לפירוקה של לח”י והקמת מדינת ישראל:
 
מצרים
סניף לח”י במצרים היה הראשון הסניפים בחוץ-לארץ. הוקם בשלהי 1942 על ידי בנימין גפנר, חייל בצבא הבריטי, אשר ריכז סביבו קבוצת חיילים יהודים בעלי עבר מחתרתי. הקבוצה עסקה בעיקר בעבודת מודיעין, בהברחת- נשק למחתרת בארץ ובהפצת חומרי הסברה. 
אחרי גפנר עמד בראש הסניף יוסף סיטנר, ששירת בחיל האוויר.בתקופתו הוכנה ובוצעה ההתנקשות בלורד מוין. אחרי הוצאתו להורג של הלורד מוין הופסקה זמנית פעילות הסניף וחודשה עם בואו של יעקב אליאב (“ישקה”) למצרים ב-1946 .במשך שהותו שם,הקים ישקה תאים בשלוש הערים הגדולות,שכללו גם בני-נוער מקומיים שאומנו בשימוש בנשק ובחינוך לאורח חיים של מחתרת.תוך זמן קצר הוכנו מספר תכניות מבצעיות צבאיות: פיצוץ המפקדה הראשית של הצבא הבריטי במזרח התיכון וחבלה במשחתת הבריטית “שוורון”, אך ביצוען נכשל.
לאחר עזיבתו של ישקה את מצרים פעלו בהעוד שליחי לח”י אחדים, אולם בגלל
עמדתם העוינת של ראשי המשטר נגד הקמת מדינה עברית, פעילותם הייתה מוגבלת. הסניף פורק אחרי הקמת מדינת ישראל ורוב חבריו הצליחו להגיע ארצה.
 
עיראק
הסניף השני של לח”י במזרח התיכון הוקם בעיראק בשלהי 1945 על ידי דוד בלאו (“דן”), מוותיקי המחתרת,שלווה על ידי אלברט שמש, יליד עיראק. המשימות שעמדו פני השליחים היו:גיוס אנשים והכרתם עם תורת לח”י, אמונם בנשק והכנתם לפעולות צבאיות, בעיקר נגד מתקני הנפט החשובים לאימפריה הבריטית במדינה.
עבודת הארגון נתקלה בקשיים רבים בגלל פחדם של היהודים מלקחי הפוגרומים בהם בימי מרד ראשיד עלי במלחמת העולים השנייה. למרות זאת, נוצרו עד מהרה מספר תאים של צעירים שעברו אמונים וכן נוספו למסגרת אוהדים שסייעו בהושטת שירותים שונים. בשטח המדיני נוצרו בין דן לבין מספר מהפכנים לאומנים עיראקים צעירים, מנהיגי המדינה בעתיד, מגעים לשיתוף פעולה למען המלחמה באימפריאליזם הבריטי.
כאשר פעילותו של דן הסתננה אל השלטונות העיראקים והחלה הקרקע לבעור תחת רגליו, הוא מיהר לעזוב את עיראק ושב ארצה בתחילת 1946. השליחות לעיראק לא חודשה. חלק מחברי המחתרת הגיעו לארץ במשך הזמן.
 
איטליה
ראשית התארגנותה של לח”י באיטליה החלה עם שליחותו של איש לח”י וותיק, מבורחי מחנה המעצר לטרון, הרצל עמיקם, בשנת 1945. הוא הוברח לאיטליה 
כחייל הבריגדה היהודית.
מרכז הפעילות נקבע ברומה. בראשית הדרך גויסו לפעילות המחתרת חברי התאים 
הלאומיים לשעבר של האצ”ל בפולין, שהתקבצו בבירה אחרי המלחמה.עד מהרה החלה פעילות ענפה:חוברו כרוזים בשפות שונות,שהביאו את דבר לח”י לשארית הפליטה וגם לתודעה הציבורית הרחבה, כשהמסר הוא:מלחמת לח”י בבריטניה הגיעה אל אדמת אירופה! באיטליה של לאחר המלחמה נשבו רוחות אנטי בריטיות
והסברת לח”י קנתה את אהדת הציבור האיטלקי והעיתונות.
נקשרו קשרים מדיניים עם ראשי המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות.כן התקיימו מגעים הדוקים עם יהדות איטליה, אשר הושיטה עזרה רבה ביצירת קשרים עם אנשים פוליטיים בעלי השפעה.עם התמנותו של אברהם בלס, חבר לח”י
וותיק , למנהל “אורט” באיטליה, נפתרו גם הבעיות הכספיות של הסניף למימון הפעילות המחתרתית. הוקמו סניפים רבים בערים הגדולות ובמחנות הפליטים.
בשלהי 1946 בא לרומה ישקה אליאב מפריס כדי להעביר קורס לנשק של מפקדי המחתרת באיטליה.
בשלהי 1947 נשלח לאיטליה על ידי מרכז לח”י יעקב גרנק (“דוב הבלונדיני”), שאמור היה לעמוד בראש צוות מובחר שיכין עצמו לפעולות פיגוע בלב השלטון הבריטי בלונדון. לרוע המזל, נעצר דוב על ידי המשטרה האיטלקית בשעה שהעביר קורס נשקלמפקדים המקומיים ואחרי שחרורו נקרא לשוב לארץ.
לאחר החלטת תכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 הוסטה נקודת הכובד של לח”י באיטליה אל העלייה ורכישת נשק.
אנשי לח”י נצטוו להסתנן בין אנשי ה”הגנה” והאצ”ל ולעלות אתם ארצה. עד הכרזת המדינה אורגנו ונשלחו ארצה מסניף לח”י באיטליה שני משלוחי-נשק גדולים. המשלוח הראשון הגיע למרכז לח”י והועבר לירושלים.המשלוח השני נמסר 
לידי צה”ל.
סניף לח”י באיטליה הפסיק לפעול עם הקמת מדינת ישראל. 
 
צרפת
פעילות לח”י בצרפת החלה בשלהי 1946, עם הגיעו של ישקה –יעקב אליאב לפריס ממצרים, כדי להקים בבירת צרפת את מרכז פעילותה של המחתרת באירופה.
בצרפת שלאחר המלחמה נשבו רוחות אנטי-בריטיות בגלל מעשי העוול השונים שגרמו הבריטים לצרפת, בייחוד סילוקה מסוריה ולבנון. רוח עוינת זו שימשה כר נרחב לפעילות הסברתית נגד בריטניה.
כבר בתחילת הדרך הוקם חוג צעירים אינטלקטואליים, בראשות בטי קנוט-לזרוס, עיתונאית ופרטיזנית לשעבר ב”מאקי”, אליו הצטרפו סטודנטים יהודים
ואנשי מחתרת ה”מאקי” לשעבר, שבאמצעותם הושגו אקדחים, תת-מקלעים, חומרי נפץ וחומרים להרכבת מטעני-נפץ. בהמשך נאסף ציבור של עורף מחתרתי שהתבסס על יהודים בעלי בסיס כלכלי עשיר, אשר תרמו ביד נדיבה מכספם ורכושם לחיזוק המחתרת .הכספים אפשרו ללח”י לפעול באירופה ולרכישת נשק עבור המחתרת בארץ.
 נקשרו קשרים עם אוהדים אינטלקטואליים נוצרים,מלומדים,מדענים,שהמפורסם בהם היה ז’אן פול סארטר.הוקמו שתי מחלקות חשובות: מחלקת הסברה ותעמולה ומחלקה לקשרים מדיניים. הוצא ירחון בשם “אינדפנדאס”, שזכה לתפוצה רבה. בטי קנוט, שהייתה אחייניתו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, נפגשה עמו בפריס בשם לח”יוביקשה את תמיכת ברית-המועצות במלחמה נגד הבריטים.
בין עמודי התווך של תומכי לח”י בצרפת בלט אלכסנדר אהרנסון,מאנשי ניל”י.
 איש האינטליג’נס הבריטי לשעבר, אשר תרם כספים רבים וידיעות בעלות חשיבות,שסייעו למחתרת לפעולות נגד יעדים בריטיים.
נקשר קשר אמיץ עם העיתונות הצרפתית והזרה שתודרכו לפרסם כתבות אוהדות
על הנעשה בארץ-ישראל.
נוהל גם משא ומתן רציני בין משלחת צרפתית ומשלחת המחתרת שהגיעה מהארץ 
לשיתוף פעולהבין הצדדים במזרח התיכון ובמורדי אלג’יריה.
 
הקשרים ההדוקים עם שירות הביטחון הצרפתיים אפשרו ללח”י לפעול ללא סייג, בתנאי שהפעולות נגד בריטניה תבוצענה מחוץ לצרפת. באמצעות מחסני הצבא הצרפתי הושג נשק רב.
בחודש מרס 1947 נשלח מצרפת לוחם לח”י, ז’אק מרטינסקי, לבצע פעולת חבלה במשרד ההגנה הבריטי בלונדון.המטעו שנשלח בדואר התפוצץ וגרם לפצועים רבים ולהרס רב לבניין. באפריל ש.ז. הטמינה בטי קנוט מוקש במשרד המושבות הבריטי, אשר נתגלה. סדרת מעטפות-נפץ שנשלחה מצרפת לאנגליה,הטילה בהלה גדולה בחוגי השליטים. באותה עת החדיר הלוחם רוברט מזרחי מעיל נפץ לתוך משרד המושבות הבריטי. מספר אנשים נהרגו ונפצעו ונגרם הרס רב. באמצע 1947נעשה ניסיון לבצע פעולות נגד השגרירות הבריטית ולחבל במשחתת בריטית.הניסיון נכשל בגלל מעצרם של ישקהובטי קנוט. גם הניסיון להתנקש בהרברט מוריסון,מנהיג בית הנבחרים ושר החוץ הבריטי נכשל בתחנת הרכבת בריוויירה הצרפתית .
בתחילת 1948 נקשרו קשרים עם השגרירות הסובייטית ועם נציגים יוגוסלביים ובאסקים, ואף תוכננה התנקשות בחייו של המופתי הירושלמי, חג’ אמין אל חוסייני.
 
עם הקמת מדינת ישראל הופסקו פעולות לח”י גם בצרפת, ובכך הסתיים בה פרק רב-הישגים, שהפך את לח”י לגורם מדיני בעל חשיבות בזירת המלחמה נגד בריטניה.
 
בולגריה
הפעילות המדינית של לח”י בבולגריה התבססה למעשה על שליחותו המיוחדת של יצחק מרקין,בעל משק חקלאי במושב סגולה בשרון. מרקין נתפס לרעיונות לח”י
והעמיד לרשותה את כל אמצעיו, שכללו מקום בביתו לעריכת קורסים לנשק, עזרה כספית, מקלט ללוחמים ועוד.
מעלתו העיקרית של מרקין עבור לח”י הייתה ידידותו עם גיאורגי דימיטרוב, מראשי המפלגה הקומוניסטית וראש ממשלת בולגריה.ב-1933 הציל מרקין את דימיטרוב,
אשר הואשם על ידי הנאצים בהצתת הרייכסטאג, ממאסר ממושך שעלול היה להסתיים במוות.
עובדה זאת המריצה את לח”י לנצל את קשרי הידידות שבין השניים ולשלוח את מרקין לסופיה כדי להביא את דבר לח”י בפני דימיטרוב,רב ההשפעה על סטלין.
מרקין נתקבל על ידי דימיטרוב בכבוד רב ואף התקשר עם סטלין על מנת להסדיר למרקין פגישה אתו. סטלין שלח לסופיה שליח מיוחד מטעמו ,אשר קיים שיחות עם
מרקין במשך ימים.מרקין העלה בפני השליח את מטרות לח”י ואת מלחמתה בשליט הזר הבריטי וביקש עזרה מדינית, סיוע בנשק והדרכת אנשי המחתרת בלוחמה פרטיזנית, אמצעים אשר יאפשרו להחיש את שחרור ארץ-ישראל.
לפני שובו של מרקין ארצה הודיע לו דימיטרוב כי על סמך שיחתו עם סטלין הוא בטוח שתקום מדינה יהודית,אם כי לא גדולה, אך היא תקום. (תחזית זו התגשמהבהחלטת האו”ם ובעמדת ברית המועצות בעניין א”י). בעניין מקור לרכישת הנשק, הפנה דימיטרוב את מרקין אל צ’כוסלובקיה.
גם בעניין עליית יהודי בולגריה לארץ-ישראל מצא מרקין אוזן קשבת אצל דימיטרטוב,אשר הורה להתיר לכל יהודי הרוצה לעלות ארצה, וליטול עמם אתכל רכושם. 
 
צ’כוסלובקיה
טוויית הקשרים הראשונים עם נציגי השלטון הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה נעשתה באמצע 1947 על ידי שליח לח”י יהודה גור (“בועז”), מבורחי מחנה לטרון, אשר פעל גם בהונגריה. בועז הקדיש מאמץ רב לרכישת נשק מאת חב’ “סקודה”, אשר מאוחר יותר ספקה כמויות נשק גדולות לסוכנות היהודית ולה”הגנה”.
בתחילת 1948 הגיעלפראג דוד בלאו (“דן”), שהיה שליח המחתרת בעיראק. עם שובו מעיראק הוא נעצר,אך שוחרר מטעמי בריאות ונשלח לצ’כוסלובקיה.הוא צויד בתעודת עיתונאי ובהמלצות אישים צרפתיםפרו- סובייטים חשובים שהופנו לבעלי עמדה וכוח במשטר הצ’כוסלובקי.
בזכות מכתבי המלצה אלה נתאפשרה פעילות הסברה טובה ויעילה דרך הצינורות הממשלתיים בדבר מלחמת לח”י בשלטון הבריטי ומאבקו של היישוב העברי בארץ-ישראל.בהמשך הגיעו לפראג שליחים נוספים של לח”י. 
בפראג התקיים סניף לח”י באורח גלוי באשורו של המשטר.הוצא דו-שבועון בצ’כית, שהופץ באלפי עותקים לשרי הממשלה,חברי הפרלמנט,חברי מרכז המפלגה הקומוניסטית ומערכות העיתונים.דן ריכז קבוצות צעירים,שרידי מחנות הריכוז והכשירם לעלייה לארץ.
הסניף פעל במשך כשנה ונסגר בסוף 1948 ,עםשינוי עמדתה של ברית המועצות כלפי ישראל,כאשר התברר כי אין המדינה הצעירה הנאבקת על קיומה מוכנה להפוך לגרורה של מוסקבה .דן נעצר,אך שוחרר ונצטווה לעזוב את צ’כוסלובקיה.
 
הונגריה
סניף לח”י,שמרכזו היה בבודפשט, פעל בהונגריה מאמצע 1947 עד לאחר הכרזת מדינת ישראל בהנהלתו של יהודה גור(בועז”).
לח”י פעלה בהונגריה בשלושה תחומים:
  • הסברה לשם רכישת אוהדים לרעיונות מלחמת המחתרת בארץ-ישראל.פעולות ההסברה העיקריות התמקדו בפרסום עיתון שהופץ באמצעות הדואר באלפי עותקים.
  • ארגון תאים לשם הקמת תשתית פעילותפוליטית ומלחמתית נגד בריטניה,כל עוד תמשיך לשלוט בארץ-ישראל.
  • ארגון נתיב בריחה עצמאי,דרכו עלו ארצה יהודים רבים,כולל רוב חברי הסניף ואוהדים.
לאחר הקמת המדינה פעלו תאי לח”י באופן חשאי יותר וחבריהם ירדו למחתרת עמוקה. אך נוכח יחס העויןשל השלטונות ההונגריים, החליט מרכז לח”י לסגור את הסניף ולהעלות את כל חבריו לארץ.
 
 
אנגליה
מבחינת פעילותה של לח”י בחוץ-לארץ עד סוף 1947, הייתה אנגליה, מרכזו של השלטון הזר הבריטי בארץ- ישראל, כמדבר שממה ללא כל נקודת אחיזה.
עד כה ביצעה לח”י את פעילותה נגד יעדים באנגליה מאדמת צרפת, בהנהגתו של ישקה אליאב.(כפי שמוזכר בערך “צרפת”).
הנחת תשתית להקמת סניף נתאפשרה עם הגיעם של שלושה חברי לח”י לאנגליה,שבראשם עמד יעקב חירותי,סטודנט למשפטים באוניברסיטת לונדון.
הסיכויים להקמת סניף היו מעודדים בעטייה של האהדה הגדולה באירופה ובארה”ב ששררה כלפי יהודי ארץ-ישראל אחרי החלטת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947.אף על פי כן, התבססותו של הסניף נתקלה בקשיים מרובים בגלל מחסור במקורות מימון ונשק.גיוס חברים לשורות היה דל ונעשה טיפין-טיפין. חומר נפץ בכמות קטנה הוברח באמצעות הדואר מארצות-הברית.הושגו גם שני אקדחים מחו”ל.
הקשרים הראשונים עם יהודי אנגליה נוצרו באמצעות אוהדים וצעירים מחברי בית”ר ובעקבותיהם באו אנשים נוספים, שהביעו הזדהות עם העיקרון הבסיסי של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ועם מלחמת המחתרת.
המשימות העיקריות שהוטלו עלהסניף באנגליה ,היו לפגוע בנושאי שלטון אחדים שלמחתרת היה חשבון דמים אתם.בראש הרשימה הזאת עמדו ארנסט בווין,שר החוץ הבריטי בממשלת הלייבור,הגנרלאוולין בארקר,מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל ורוי פאראן רוצחו של הנער אלכסנדר רובוביץ.אבל כל ניסיונות הביצוע נכשלו.ההתנקשות בבווין בוטלה על ידי מרכז לח”י,מעטפת הנפץ שנשלחה לגנרל ברקר נתגלתה ופורקה וחבילת הנפץ שנשלחה לפאראן, הרגה את אחיו במקומו.
גם “הפצצת” לונדון בכרוזים מן האוויר, שתוכננה על ידי סניף לח”י באנגליה, נכשלה בגלל בגידת הטייס.
 
פעילותו של סניף לח”י באנגליה,שמנה כמה עשרות חברים,הופסקה בחודש מאי 1948 עם הקמת מדינת ישראל.
 
                                                                                                                   כרוז שהופץ ע”י לח”י באנגליה
 
 
ארצות הברית
פעילות לח”י בארצות הברית,שהתבססה בעיקר על פעילות פוליטית-מדינית, החלה מאמצע 1947, עם הגעתו של בנימין גפנר,שליח המחתרת,אחר שחרורו ממחנה המעצר באפריקה.עם הגברת הפעילות, נשלחו לארה”ב שליחים נוספים.
 
גפנר החל לגייס אנשים מחוגי בית”ר,מהחוגים הדתיים,מקרב צעירים בעלי השקפות שמאליות,מאנשי הבוהמה ועוד.כעבור חודשים אחדים הוקמו שני ארגונים:
  • American friends of the fighters for the freedom of israel שהחל לעסוק בתעמולה ובהסברת דרך המלחמה של לח”י בשלטון הזר הבריטי בארץ-ישראל.
  • ארגון נוער “ארצה” של צעירים שעסקו בהפצת חומר הסברה,למדו שימוש בנשק והוכשרו ברעיון מלחמת השחרור של לח”י 
בניו-יורק יצא לאור ביטאון לח”י באנגלית jerusalem calling (ירושלים קוראת). נוצרו קשרים עם עיתונאים יהודים מהשורה הראשונה.התקיימו שיחות עם נציגי תנועות מהפכניות באירופה, כגון ה”אלאס” היווני והצבא הרפובליקאי האירי.
בהמשך התקיימו מפגשים חשובים עם הנרי וולאס, מועמד לנשיאות ארה”ב בשנת 1947 מטעם המפלגה הפרוגרסיבית החדשה, אשר שוכנע מרעיון “הנייטרליזציה של המזרח התיכון” של לח”י.בעזרת וואלס נפתחו בפני לח”י דרכי גישה אל יהודים, חברי מפלגתו,שרבים מהםהיו אמידים ומוכשרים ועזרו לסניף לח”י להתבסס,בייחוד בשיקגו.
סניף לח”י בארה”ב הגיש עזרה ישירה לסניפים בצרפת ואנגליה ושלח כספים למרכז לח”י בארץ לצורך קניית נשק ומימון פעילות המחתרת בארצות מזרח אירופה.
 
הסניף בארה”ב המשיך להתקיים זמן מה אחרי הקמת מדינת ישראל ונסגר עם פירוק המחתרת וגיוס מרבית חבריה לצבא ההגנה לישראל.
 
 
לח”י בין החלטת האו”ם להקמת מדינת ישראל
החלטת האו”ם על חלוקתה של ארץ-ישראל והודעתה של בריטניה מה-17 בספטמבר 1947 על פינוי כוחותיה מארץ-ישראל עד 15 במאי 1948, מצאו את מרכז לח”י בלתי מוכן למצב החדש, הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה המעשית. ללח”י לא הייתה תכנית מוכנה לקראת התממשות החלטות האו”ם והפינוי הבריטי כי לא 
האמינה בכוונות בריטניה לעזוב את הארץ. לח”י המשיכה גם לדגולברעיון ה”נייטרליזציה של המזרח התיכון , “לפיו יש לחתור לשותפות אמת עם כל העמים שוחרי- החופש, כולל הערבים.” 
 
מסיבה זו לא השיבה מלחמה נגד הערבים בפרוץ הפרעות בדצמבר 1947 ודרשה רק להעניש את הפורעים ולהשיב את הסדר על כנו.
אפילו הציעה ל”הגנה” להעמידלרשותה את החטיבה הלוחמת של לח”י. בשלב זה עדיין סבר מרכז לח”י כי “לא תהייה מלחמה יהודית –ערבית.”
 
אבל כאשר מאמצי לח”י לשכנע את הערבים להפסקתמעשי הרצחעלו בתוהו ונראה כי את האויב האנגלי תפס האויב הערבי, שמטרתו להשתלט על כל ארץ-ישראל ולמנוע את הקמת מדינה יהודית,קבעה לח”י את המטרות האסטרטגיות, לפיהן תנהל את המערכה בחזית הערבית להריסת מרכזי הכוח הערביים ולהענשת הפורעים .
 
בדצמבר 1947 ערכו לוחמי לח”י עשרות התקפות בירושלים ובשפלה על מטרות ערביות. פוצצו בתים ,מוקשו כלי רכב.בראשית ינואר 1948 הותקף ביפו בניין משרדי הממשל התורכי לשעברה”סראיה” ,שהפך למפקדת הכנופיות של המופתי.בהתקפה נהרגו כ-עשרה ערבים ונפצעו כ-מאה.חלק מהבניין נהרס ונגרם נזק גדול.בחודש ינואר נערכו גם מספר התקפות על עמדות ערביות בשכונת מנשייה ביפו.
 
                                                                                                                      תקיפה על שכונת מנשייה ביפו
 
 
אחרי הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ,בו היו מעורבים גם חיילים בריטיים,הגיבה לח”י בשורת התקפות בירושלים ומחוצה לה נגד מטרות בריטיות,לרבות פיצוץ רכבתצבאית ליד רחובות,בהן נהרגו כ-50 חיילים ושוטרים בריטיים.
בתוך כך, הציעה לח”י ל”הגנה” הסכם לשיתוף פעולה נגד הערבים והבריטים אך ה”הגנה” דחתה את ההצעה.
 
בעצם ימי הפרעות ברחו ב-12 בפברואר 1948 משה רוזנר ,איש לח”י וברוך וינר ,איש האצ”ל ממחנה המעצר בלטרון וב-20 בפברואר ברחו שבעה אסירי לח”י וארבעה אסירי האצ”ל מבית הסוהר המרכזי בירושלים באמצעות חפירת מנהרה מתא 23 , אשר הובילה לבור הספיגה של בית-הסוהר שהיה מרוחק שישה מטר מהתא.
ביום הבריחה הגיעה קבוצת לוחמים המחופשים לעובדי מחלקת העבודות הציבוריות כדי לנקות כביכול את צנרת הביוב ומסרו לבורחים,שזחלו לבור הספיגה, כלי עבודה, כדי שיוכלו להתחזות גם הם כפועלי ביוב . כשעלו מן הבור,נדף ריח סירחון כל כך חזק מסרבליהם שהשוטרים הבריטים בשער היציאה לא יוכלו לעמוד בו וזרזו אותםלעזוב את המקום ככל האפשר מהר יותר.בחוץ המתינו להם חברי המחתרת שהעבירו אותם למקום מבטחים.בראש הבורחים עמדו מתתיהו שמואלביץ,משה סבוראיויוסף דר.
 
בחודש פברואר 1948 הקימה לח”י מחלקה מיוחדת של החטיבה הלוחמת “הפלוגה הירוקה”, אשר יצאה לפעולות נגד כפרים ערביים בשרון ובשומרון. בראש המחלקה, אשר פעלה בשיתוף עם כוחות “אלכסנדרוני” של ה”הגנה”, הועמד יעקב גרנק) “דוב הבלונדיני”). ב-1 במרס תקפה המחלקה את הכפר הערבי קניר.בפעולה נהרגו מספר ערבים ונפצעו עשרות. ב-4 במרס תקפו כוחות לח”י את הכפר ביר-עדס, אשר שימש בסיס להתקפות על מגדיאל והסביבה. בתי הכפר נמחקו.
 
                                                                                                                       תדריך “הפלוגה הירוקה”
 
 
בשלב זה של המצב קראה לח”י שוב אל הערבים לחדול מההרג וההרס ולבחור בדרך השלום, כי אחרת “לוחמי חירות ישראל יבואו עליכם בחשכת הליל ולאור היום, ולא תדעו מנוח”, נאמר בקריאת האזהרה. אך אנשי המופתי, שהשתלטו על הרחוב הערבי, מנעו כל אפשרות להפסיק את ההתקפות.
 
בתחילת מרס החליט מרכז לח”י להקים מחלקה ערבית באזור המרכז לצורך איסוף ידיעות על ריכוז כוחות ערביים ולתכנון ביצוע פעולות נגדם.במסגרת תכנית שעובדה על סמך הצעת אחד המודיעים הערביים , נשלחה למפקדת הכנופיות בשכם מכונית תופת, נהוגה בידי הלוחם שמואל (אלישע אביזובשהשתתף בפיצוץ “הסארייה” ביפו.
הפעולה נכשלה בשל בגידת משתף הפעולה הערבי.שמואל נעצר והוצא להורג על ידי
אנשי הכנופיות בכפר-טייבה.
לשם פירוק מטען הנפץ במכונית נעזרו הערבים בשני מומחים בריטים,משתתפי ההתנקשות ברחוב בן-יהודה בירושלים:ג’ורג’ וייט וויליאם אלפרד הריסון,אך המוקש התפוצץ והרג את הבריטים ועוד מספר ערבים מחשובי המקום.
אחרי ימים ספוריםהתפרסמו ידיעות כי שמואל נתפס ונמצא בשבי הערבים.בניסיון להציל את חייו ,החליטה לח”י לתפוס ארבעה בני-ערובה נכבדים של הכפר-שייך מוניס, אך משנתקבל המידע על הוצאתו להורג,שוחררו.
 אחרי ימים אחדים השתלטה לח”י על הכפר שייך-מוניס ליד תל-אביב וקבעה בו את בסיסה המרכזי באזור תל-אביב. 
גופתו של שמואל הוחזרה למולדת אחרי שוך הקרבות על ידי הרב גורן.
 
לקראת הפינוי הבריטי והכרזת המדינה הלכו ודעכו פעולות המחתרת בשפלת החוף והתרכזו בעיקר בבריחות מן הכלא ורכישת כספים מידי הבריטים או מחברות המבוטחות בחברות ביטוח בריטיות.
בחודש אפריל 1948 ברחו ממחנה המעצר בעתלית יורם שיאון,זאב פוקס,אשר רצון שמעון סינואני,ז’אק אלקלעי ,חיים אחישר,פטר פרטוש,מלכה הפנר וחיים בן-ישראל-כולם חברי לח”י.הלוחמות: יהודית יחזקאל,אסתר בקמן, פרידה וורקשטט,אסירות לח”י,אשר הועברו מבית-לחם למשטרת פתח-תקווה,שוחררו על ידי חבריהן בכוח והועברו לתל-אביב.
 
ברקליס בנק הבריטי, שמרכזו היה בתל-אביב, היה מטרה קבועה של לח”י להשגת כספים לתפעולו והחזקתו של מנגנון המחתרת. ארבע פעמים פקדו אנשי לח”י את הבנק. הפעולה הראשונה נכשלה בגלל חוסר מומחיותו של פורץ מומחה לפצח את הקופה. בפעולה השנייה נרכשו 14 אלף לא”י, ואילו בפעולה שלישית התעשרה המחתרת ב-45.000 אלף לא”י. בסמוך לתאריך הכרזת המדינה פקדה יחידת לוחמי לח”י, בראשות “דוב הבלונדיני” את הבנק ולאחר שהמנהל והקופאי הראשי נצטוו לפתוח את הקופה – יצאו הלוחמים כשבידיהם 200.000 לא”י.
 
                                                                                                             הבנק הבריטי “ברקליס” בתל אביב
 
בהחלטת האו”ם מה-29 בנובמבר 1947 הוצאה ירושלים מתחומה של המדינה היהודית והוענק לה מעמד בין-לאומי,מבחינת לח”י – שלטון זר שיש להילחם לשחרורה. 
סניף לח”יבירושלים,שלא היה מוכן לקראת מצב המלחמה נגד הערבים, אורגן מחדש עלידי יהושע זטלר,מוותיקי לח”י ,שברח מכלא עכו בפריצת האצ”ל. תוך זמן קצר הפך הסניףלגוף חזק ובעל כוח לחימה מאומן,אשר אמץ לעצמו תפיסה אסטרטגית של יוזמה,התקפה וכיבוש שטחים השייכים לעם ישראל ולמדינה העברית, תוך המשך הלחימה בכוחות הבריטים שנותרו בעיר עד לפינוי.
 
בהחלטה מהירה נכנסו כוחות לח”י לרוממה וסילקו משם את הערבים.פעולה זו השפיעה על הכוחות היהודים לתקוף ולשחרר שכונות נוספות.לוחמי לח”י פשטו גם על רחובות העיר והבריחו את השוטרים הבריטים.בהתנקשויות אתם נהרגו ונפצעו חיילים ושוטרים ונשקם הוחרם.הותקפו מכוניות צבאיות,פוצצו מוקשים תחת מכוניות משוריינות.בפעולות אלה נהרגו ונפצעו עשרות רבות של חיילים ושוטרים.
 
בבד בבד נמשכה המערכה נגד הערבים.כוחות לח”י חדרו לכפר מלחה ולשייך באדר.
הותקפה ליפתא העילית,פוצצו בית-טאנוס,ששימש מרכז לכנופיות ובתים בקטמון.
במקומות שננטשו על ידי הערבים הקימה לח”י שלושה מחנות: מחנה “אלדד”,מחנה “יואב” ומחנה “דרור”,מהם יצאו לוחמיה להתקיף את הכפרים הערביים באזור ירושלים. 
 
נוכח המצב הקשה בעיר והחלטת האו”ם על בינאום ירושלים, נוהל משא ומתן בין שלושת ארגוני המחתרת לשיתוף פעולה,אך המשא ומתן נכשל.לעומת זאת,החליטו לח”י והאצ”ל להקים הנהגה לוחמת משותפת והיעד בא נקבע הכפר הערבי דיר-יאסין בצפון-מזרח לעיר.
 
ב-9 באפריל כבשו כוחות לח”י והאצ”ל את הכפר דיר-יאסין.בקרב,שהשתתפו בוכארבעים לוחמי לח”י ושמונים לוחמי האצ”ל,נהרגו מאה ועשרה ערבים,ביניהם נשים וילדים,שלא התפנו לפני התחלת המערכה למרות שהוזהרו. אחרי הכיבוש נמסר הכפר לידי כוחות ה”הגנה”.
כיבוש דיר-יאסין חרץ במידה רבה את פני המערכה בחזית ירושלים וחולל מפנה במערכה כולה.רבבות ערבים נסו מכפריהם אל מחוץ לגבולות המדינה וגרמו לבריחתם של ערבי ארץ-ישראל מכפריהם משארחלקי הארץ ,פעולה שבעקבותיה ברחו מאות אלפי ערבים לארצות השכנות. 
 
עם פינוי העיר העתיקה ב-13 במאי על –ידי הבריטים הציעה לח”י לפרוץ ולכבוש אותה בטרם תיכבש על –ידי הלגיון הערבי.ההצעה נדחתה על-ידי ה”הגנה” לפי הוראותיה של הממשלה הזמנית. ב-14 במאי כבשה יחידה של לח”י את בניין נוטר-דם ופתחה בהתקפה על חומות העיר העתיקה.אולם היחידה הייתה קטנה למדי וכוחות נוספים לא באו לעזרתה וכך הוחמץ שחרורה.
 
באותו יום בשעה 16:00, בעצומם של קרבות עזים בכל הארץ, הכריזה מועצת העם על הקמתה של מדינת ישראל.
 
הכנותיה של לח”י ליציאה מן המחתרת
מרכז לח”י התייחס בחשדנות לכוונותיה של בריטניה כלפי החלטת האו”ם לסיום שלטונה ופינוי כוחותיה מארץ-ישראל. מצד שני, לא היה גם ברור אם הנהגת היישוב תרהיב עוז בנפשה להקים את המדינה היהודית. במצב בלתי ברור זה על מרכז לח”י היה לשבת על המדוכה ולקבל החלטות להמשך דרכה ודפוסי המאבק השונים בעתיד, בעיקר אחרי הפינוי הבריטי, אם יקרה.
 
עם פינוי הבריטי מגוש דן בחודש ינואר 1948, כאשר נראה כי כוונות בריטניה לפנות את הארץ עומדות לקבל תוקף מעשי,הקמתה של מסגרת פוליטית, בצד המסגרת המחתרתית של לח”י, הלכה ונהייתה ממשית ומציאותית יותר.
כצד ראשון, הוחלט להוציא לאור עיתון ערב בשם “מברק” בו השתתפו גרא ואלדד באופן קבוע.
ניסיון שני נעשה עם פנייה לד”ר משה סנה, שנראה כבעל ברית פוליטי אפשרי עד כדיקבלת הנחות היסוד של לח”י בדבר תפקידו של האימפריאליזם וההכרח בכינון משטר חברתי צודק בארץ-ישראל.
 
יש לציין, כי בשנת 1948 נטה הקו הפוליטי של לח”י שמאלה באופן ברור.ההתפתחות הסוציאליסטית בלח”י אירעה בהשראת העמקת תוכנה של מלחמת השחרור כשקבעה, ששליטתו של האימפריאליזם היא לא רק בדיכוי לאומי,אלא בדיכוי חברתי,של ניצול ועושק.
סנה דחה את הצעת לח”י מטעמים שונים.
 
בד בבד עם ההכנות הפוליטיות, החל מרכז לח”י גם בהכנות לגיוסם של חבריה לצה”ל וקיים דיונים על תנאי פירוקה של המסגרת המחתרתית. במרכזו של המשא ומתן, שהתנהל בין ישראל אלדד מצד לח”י ולוי אשכול וישראל גלילי מצד ועדת הגיוס ומשרד הביטחון, עמדה צורת התגייסותם של חברי לח”י.
במסגרת המשא ומן נפגש אלדד גם עם יצחק שדה, מסייד הפלמ”ח, שהייתה לו אהדה גדולה ללח”י בגלל אופייה הפרטיזנית שהתאים יותר ללוחמת קומנדו שהתכוון סנה להקים במסגרת חטיבה 8 .במיוחד דרש סנה ש”יתנו לו את דוב הבלונדיני”.
אופן התגייסותם של אנשי לח”י לצה”ל היה נושא לויכוחים פנימיים חריפים במרכז לח”י ובשורות: האם להתגייס באופן אישי או באופן קיבוצי? את הכף הכריע יצחק שדה כשפנה באופן רשמי והודיע על הקמתה של “חטיבת השריון והפשיטה”,אשר תהיה מורכבת מיחידות נבחרות,ביניהן אנשי פלמ”ח ואנשי לח”י.בעקבות הפנייה נפלה ההחלטה:אנשי לח”י יתגייסו כגדוד לחטיבת השריון!
אך מאות אנשי לח”י התגייסו גם באופן אישי לכל חטיבות צה”ל,כולל חיל הים וחיל האוויר.
 
ביום כ”ה תש”ח (14.5.1948) בשעה 16.00 אחר הצהריים, בעיצומם של קרבות עזים בכול חלקי הארץ, התכנסה מועצת-העם בראשות בן-גוריון במוזיאון דיזנגוף בתל-אביב והכריזה על הקמת מדינת ישראל.
באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ.
 
בליל ה-15 במאי 1948נתפרסמה בלונדון מטעם משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי הודעה בדבר סיום המאנדט הבריטי על ארץ-ישראל.
בהודעה נאמר בין השאר:
 
“הוכח,כי 84,000 חיילים לא היו מספיקים כדי לקיים את החוק והסדר
 לנוכח מערכת הטרור שנוהלה על ידי כוחות יהודיים מאורגנים ברמה גבוהה
 בהיותם מצוידים בכל כלי נשק של חיל רגלים מודרני.מאז גמר המלחמה 
 נהרגו 338 נתינים בריטים בארץ-ישראל,בעוד שההוצאה על הכוחות 
הצבאיים בה עלתה למשלם המסים הבריטי מאה מיליון ליש”ט.
 
 על פי כוונותיהם המוצהרות של היהודים הקיצוניים הוכח, כי אבדנם של
של עוד חיי אדם בריטיים הוא בלתי נמנע.
 
מסיבות אלה החליטה ממשלת הוד מלכותו להביא לסיומו את המאנדט שהופקד בידה ולהיכון לפינוי כל הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל בכל ההקדם האפשרי.”
 
הודעה זו מעידה בעליל על מניעיה של בריטניה לפנות את כוחותיה מארץ-ישראל
ומהווה הודאת בעל-דין על חלקם המכריע של לח”י והאצ”ל בהחלטתה לסיים את שלטונה בן-שלושים השנה.
 
לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מסר מרכז לח”י הודעה מיוחדת לציבור לפיה: 
“… לוחמי חירות ישראל מכירים בשלטון העברי באזורי המולדת המשוחררים
 משלטון זרים.ככל שתגדל ריבונותו של השלטון העברי כלפי חוץ,כן יגבר הליכוד 
 הלאומי של כל בני העם.
 לוחמי חירות ישראל במדינת ישראל ימלאו את חובתם האזרחית כלפי המדינה 
 וצבאה.
 לוחמי חירות ישראל יחתרו לשחרור כל חלקיה של המולדת הנתונים לשלטון זר
 ולאיחודם עם מדינת ישראל,שמרכזה ובירתה תהא ירושלים לנצח.”
 
צבאות מדינות ערב פלשו לשטחה של המדינה.תל-אביב הופצצה. החלה המלחמה על חירותה של המדינה העברית שזה עתה קמה.
 
ב-22 במאי 1948 הודיע “קול לוחמי חירות ישראל” לציבור על הצטרפותם של לוחמי לח”י לצבא ההגנה לישראל שעל הקמתו עמדה להכריז הממשלה.
 
מפקד החטיבה הלוחמת של לח”י לפני צאתה למחנה צה”ל התקיים ב-29. במאי 1948 בתוך מחנה לח”י שבכפר הערבי שייח’ מוניס.
בדבר המרכז אל הלוחמים נאמר: “… זכור נזכור כי לא למען מדינה מקוצצת שפכו לוחמינו את דמם.הם הלכו לאורה של שמש החזון, למלחמה על חירותה של המולדת השלימה על ירושלים בירתה. לא חזון מדוחים הוא ולא רעיון תעתועים. הוא היה והווה בתחומי ההישג האפשרי. החזון הזה לא ידע תמורה עד יוגשם. הוא יוגשם, כי למענו קמו והיו לוחמי חירות ישראל…”
 
לאחר המסדר ההיסטורי בשי”ך מוניס, יצא גדוד לוחמי לח”י אל מחנה קלט 1 בקריית-מאיר כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל.
 
                                                                                                                  המסדר ההיסטורי בשייח’ מוניס