שנה טובה

העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח”י) מאחלת ללוחמות, ללוחמים, לבני משפחותיהם, לאוהדיה ותומכיה שנה טובה ומאושרת. שנת בריאות, הישגים ושמחה בכל אשר תעשו.

לקראת השנה החדשה תשפ”ב אנו מביאים בפניכם את מכתבו של משה הוך “רֶבַּלֶה” להוריו ממקום מעצרו באסמרה – גלות אפריקה. את מכתבו זה כתב 3 ימים לפני ערב ראש השנה.

ממכתבו עולה יותר מכל געגועיו לחיק משפחתו ואהבת המסורת שבו וכן התקווה שקיימת בליבו כי ייפגש עימם במהרה.

משה היה בין 251 העצורים הראשונים שנשלחו לגלות באפריקה. תחילה היה באריתריאה ואחר כך בסודן ובקניה.

משה חזר ארצה עם אחרוני הגולים בשנת 1948, והתגייס מיד לצה”ל (למרות שלגולי קניה ניתנה ארכה). הוא שרת בחטיבת גולני, בגדוד 13, בפלוגה המסייעת. עם יחידתו ירד לנגב. נפל במבצע ‘חורב’, ביום כ”א בכסלו תש”ט, 23 בדצמבר 1948 בקרב של מעטים נגד רבים, על כיבוש משלט 86, ליד חאן־יוניס.

יהי זכרו ברוך!

וכך, כמו בנשימה אחת, ברצף בלי רווחים ופסקאות, משה כותב ביום 22 בספטמבר 1946:

“שלום הורי היקרים,

השבוע לא התקבל דואר למחנה, לכן לא קיבלתי את החבילה ומכתב. בכל זאת אני כותב כרגיל למרות שאין אצלי שום דבר חדש. בעוד שלושה ימים כבר יהיה ערר”הש וכשישנה בידי האפשרות לכתוב כמה מילים הביתה הרי זה בשבילי במידה מסוימת פורקן מהרבה הרגשות אשר מעיקות על לבי. בימים אלה לפני החגים כאשר אני נזכר בבית ערב החגים. וגם ערב ראש השנה הרי נאסרתי , ולפני חמישה ימים מלאו שלוש שנים שאני נתון במאסר, הרי זה חשבון די עגום. אבל למרות הכל אין אני מסתכל בייאוש כלפי העתיד. עוד יש לי תקוה רבה שבקרוב נתראה בארץ ואחר כך לא יעבור זמן רב ונוכל להיות ביחד בביתנו. ואני מאמין שגם בבית לא התגנב אל ליבותיכם שמץ ממה שקוראים יאוש או אי ראיה שבעתיד הקרוב יוכל להיות יותר טוב. לכן אני בטוח שבבית חוגגים את החגים כיאה ליהודים, למרות הכל לקבל את “הצרות” באהבה ובשמחה, והעיקר – באמונה חזקה שעוד יהיה יותר טוב. גם אצלנו מתכוננים לחגים. החזן כבר מצחצח את קולו ואף מכין מקהלה גדולה, ואמש היינו חופשיים עד שעה אחת עשרה כדי לאפשר לנו להתאסף בבית-הכנסת לאמירת סליחות. הפעם לא יכולנו להאזין לסליחות מארץ ישראל כאשר היה אשתקד כי הרדיו נלקח מאיתנו ובשום אופן אין רוצים להחזירו…”