קלטת 214/1
התנקשות בלורד מוין – מראיינת (אילנה צורה) – קול ישראל (אסמכתא) נמסר ע”י פרידה ילין מור
קלטת 214/2
מר נתן ילין מור, מדוע בחרתם בלורד מוין כמטרה?
נתן ילין מור: קודם כל הפעולה נגד לורד מוין הייתה במסגרת הפעולות הפוליטיות, הקו הפוליטי שלנו. אנחנו ע”י פעולה נגד המיניסטר התושב הבריטי במזרח התיכון, רצינו קודם כל להוכיח שאין אנחנו נלחמים נגד האדמיניסטרציה הבריטית בא”י, נגד מושל רע או מושל צורר ומציק לעם היהודי או ליהודים, לישוב היהודי, אלא שמלחמתנו היא פוליטית, ואנחנו נלחמים נגד השלטון המרכזי שהיה אחראי למדיניות הבריטית בא”י.
דבר נוסף. ע”י כך שהחלטנו לפגוע במיניסטר התושב הבריטי במזרח התיכון, היה בדעתנו להוציא את המאבק בינינו ובין הבריטים אל מחוץ לגבולות א”י, כי א”י בתקופה ההיא הייתה סגורה ומסוגרת. הייתה צנזורה קפדנית מאוד, גם על מכתבים גם על אמצעי התקשורת על הרדיו, והבריטים היו יכולים להעלים כל דבר שהיה מביא הדים למאבק המתנהל בארץ לחוץ לארץ, ואנחנו היינו מעוניינים בהפך של הדבר הזה, היינו מעוניינים שהעולם ידע שבארץ הזאת מתנהלת מלחמה בין שני גורמים. בין הבריטים מצד אחד, שהם הכובשים – לבין הישוב העברי המיוצג ע”י תנועת השחרור העברית.
עם זאת אין ספק שללורד מוין היה תיק כבד בארכיון שלנו. הלורד מוין היה תחילה מיניסטר המושבות בשנת 1941. בתור מיניסטר המושבות הוא עשה הרבה מאוד, היה אחראי על המלחמה הבריטית נגד העלייה היהודית וכדאי להזכיר ש”סטרומה” גם כן רובצת על אחריותו.
המנחה: אולי תספר על סטרומה עוד פעם לאנשים שלא נהירים להם.
בתחילת 1942האוניה סטרומה עמוסה בלמעלה מ-700 פליטים יהודים מרומניה, אנשים נשים וטף, הפליגה מקונסטנצה במטרה להגיע לחופי א”י. ברומניה השתוללה אז התנועה הפשיסטית הקיצונית והמדינה יותר ויותר נכנעה ללחץ הגרמני וליהודים היה ברור שגורלם שם נחרץ. הם חיפשו כל דרך, אפילו המסוכנת ביותר, כדי להימלט משם והחליטו להגיע לא”י על ספינות, אפילו אם הן רעועות. בהגיעם לאיסטנבול נודע להם שהם לא יורשו להמשיך, לא יוכלו לעבור את הבוספורוס בפקודת הממשלה הטורקית. אבל טורקיה לא עשתה זאת על דעת עצמה, היא פעלה לפי לחצים חמורים מאוד מן הממשלה הבריטית, שניתנו ע”י הלורד מוין. הספינה הפליגה בפברואר או בתחילת מרץ לאחר שהיה של שבועות אחדים בנמל טורקי, נצטוותה לחזור על עקביה לכיוון לקונסטנצה ולאחר שהתרחקה מרחק מה מן החוף ארעה בה התפוצצות והאוניה על כל נוסעיה פרט לאחד ירדה לתהומות ויותר מ-700 אנשים נשים וטף טבעו. בתור מנהיג בית הלורדים וגם אחד מהדוברים של בית הלורדים – הוא נשא נאומים והביא לפני הלורדים הנכבדים את מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו. באחד הנאומים שלו הוא כפר בזכותו של העם היהודי על א”י משום שלדעתו לא קיים כלל גזע – הגזע היהודי איננו שייך לפי דבריו לגזע השמי. זוהי תערובת של גזעים שונים, סלביים בייחוד מאירופה, ועל כן אין להם זכות על א”י. לעומת זאת הערבים הם יורשיהם של השמים הקדמונים והזכות על א”י מגיעה להם. על כן הוא הציע לפזר את היהודים שניצלו באירופה בארצות מאוכלסות בדלילות כמו מדגסקר באפריקה, כמו טרנסילבניה במרכז אירופה וכד’. מכל מקום ברור היה שהוא יעשה את הכול כדי שהעם העברי לא ישיג את שאיפותיו ואת זכויותיו בא”י.
המנחה: מתי עלתה המחשבה על הלורד מוין לראשונה?
אני דיברתי על זה עוד בקיץ 1941 עם יאיר. זה לא היה מכוון נגד הלורד מוין, אבל דיברנו על פגיעה בנושא המשרה הזאת, הכהונה הזאת של מיניסטר תושב בריטי במזרח התיכון בקהיר, שנוצרה אגב בימי המלחמה כדי להקל על התיאום והקואורדינציה של השלטון הבריטי עם המושבות הרחוקות שלה וגם עם אוסטרליה ודרום אפריקה. במשך כהונתו של השר הראשון, לורד מקלטון, היינו עדיין חלשים מאוד ויכולנו רק לחלום שנוכל לבצע פעולה כזאת בקהיר. כבר באותו זמן בקיץ 1941 דיברו שאחריו יתמנה האוסטרלי קייזי, שגם בו מבחינה פוליטית דיברנו שלא כדאי לפגוע, מפני שמרבית החיילים האוסטרלים מתייחסים באהדה ליישוב העברי, ולא הגיוני לעשות אותם לאויבים. אני שמרתי את הדבר בליבי. ב-1942 כאשר הלורד מוין התמנה, תחילה לסגן המיניסטר-התושב, וכעבור זמן מה למיניסטר התושב במקומו של קייזי שהתמנה לתפקיד אחר, היה ברור לנו שהגיעה העת כשכוחנו גדל לפעול, ואז דנו בעניין הזה במרכז.
המנחה: מי היה המרכז באותה תקופה?
המרכז באותה התקופה, כלומר בחודשים הראשונים של 1944, היה מורכב מיצחק שמיר, ד”ר ישראל אלדד וממני. שלושה אנשים היינו. לאחר זמן קצר ד”ר ישראל אלדד נאסר ונשארנו שניים בלבד, ואז הבעיה לא הייתה אם צריך או לא צריך, אלא האם יש כוח לעשות את הדבר הזה או לא. כל פעולה במצרים שהתחילה אז בין החיילים הייתה מכוונת בעיקרה להשיג את המטרה הזאת, כלומר פגיעה במיניסטר-התושב במזרח התיכון – בקהיר, הלא הוא הלורד מוין.
באותה התקופה ב-1944 נוספה עוד סיבה שאפשר לומר שהרתיחה את דמנו. מהונגריה יצא יואל ברנד, שבמידה מסוימת ייצג את יהודי הונגריה לפני השלטונות הגרמניים ואייכמן בראשם. לאחר שיחות עם אייכמן, כשמצבם של הגרמנים נעשה קשה, הוא הציע ליואל ברנד עסקה. לך אל האחים שלך מעבר לים ותציע להם עסקה – משאיות תמורת דם, סחורה תמורת דם. הנה יש לנו פה עוד מיליון יהודים בהונגריה שעלולים ללכת בדרכם של היהודים האחרים באירופה. אבל אתם יכולים להציל את חייהם ע”י כך שתספקו לנו כמות מסוימת של משאיות.
ברנד הגיע לקושטא, שם ישבה ועדה להצלת יהודים, שליחים מא”י וגם מארצות הברית. הוא הציע להם את ההצעה, כמובן שהם עצמם לא יכלו להחליט או להוציא לפועל את העסקה הזאת, על כן הם העבירו אותם אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים – למשה שרת, שבא במיוחד לקהיר, נפגש עם ברנד וגם ידו קצרה מלהושיע, מפני שלא עמדו לרשותו משאיות, והוא הציע לברנד לעבור לשטח בריטי כדי לדבר איתם על ההצעה הזאת.
המנחה: אתה אומר שמשה שרת ירד לקהיר?
משה שרת ירד לקושטא. יואל ברנד ישב בקושטא וחיכה להחלטה, משה שרת בא אליו לקושטא מאחר ששמע שאין בידו לממש את העסקה הזאת מפני שאין משאיות ברשותו. הוא ניסה לשכנע את יואל ברנד שיעבור לשטח בריטי כדי לבוא במגע עם הבריטים, באמצעותו. לאחר היסוסים רבים והתנגדות עיקשת, יואל ברנד הסכים לעבור לשטח בריטי דרך סוריה אבל כשהוא רק עבר את גבול טורקיה, עלו הבריטים לרכבת, אסרו אותו והעבירו אותו לקהיר, שם הוא הושם במאסר. לאחר זמן מה הוא פנה ללורד מוין. לורד מוין שמע את ההצעה ושאלתו הייתה: “אבל הגד לי ידידי הצעיר, מה אני אעשה במיליון יהודים, איפה אשים אותם?”.
יואל ברנד, שנדהם מן הציניות הזאת, ביקש לפחות שיותר לו לחזור להונגריה, כי ראשית הוא רצה להיות יחד עם אחיו, ושנית כדי להוליך שולל את אייכמן, ביקש לפחות שהבריטים יעמידו פנים שההצעה נידונה בכובד ראש ותשובה תבוא בהמשך הזמן. ע”י כך אפשר יהיה לעכב את המשלוחים למחנות ההשמדה. גם זה לא ניתן לו. הוא הוחזק בבית הסוהר וכעבור זמן מה התחילו הרכבות לנסוע לכיוון אושוויץ והובילו מאות יהודים מהונגריה. עוד מיליון יהודים הושמדו.
המנחה: איך זה נודע לכם?
היו הרי אסורים, יש אמצעי קומוניקציה. חוץ מזה היתה לנו אינפורמציה ממוסדות שונים, גם מהסוכנות, גם מאותה וועדת ההצלה בקושטא. מחלקת הידיעות שלנו פעלה לא רע, והצטבר חומר. אנחנו יכולנו להודיע לציבור על כל מעלליו של הלורד מוין ולהכין אותו לקראת הפעולה שתבוא.
המנחה: אתם הוצאתם עלון?
אנחנו הוצאנו, כתבנו. עוד מעט אני אספר על זה – אבל אז הייתה נשקפת סכנה אחרת. כאשר אנחנו היינו מתחילים להתקיף את אחד מהשליטים הבריטיים, יהיה ברור להם שהוא נמצא על הכוונת אצלנו וזה יגרום לאמצעי זהירות מצידם שלעיתים הקשו ואף מנעו ביצוע פעולות.
הייתה עוד סיבה – אנחנו רצינו להינתק מן הדימוי של פעולות גמול על מעשים רעים. רצינו לחנך את הציבור העברי שהמלחמה מתנהלת לא מפני ששליט זה הוא טוב או רע אלא מפני שאנחנו נלחמים נגד הכיבוש, שעצם הכיבוש הוא הרע ולא מעללים אלה או אחרים. אבל כידוע, אנחנו היינו מעוניינים בכל זאת שיקבלו את הפעולה בהבנה בישוב. כמובן, נדמה היה לנו שבזמן שעבר מאז 1942, מאז רצח יאיר, עשינו חריש עמוק למדי כדי לחנך את הציבור, ושמותר לנו לסכן אם אנחנו ניווכח לדעת שהתגובה היא חריפה מאוד. אז התחילה מכונת ההסברה לאחר מעשה שלנו לפעול.
אנחנו הרשינו לעצמנו רק דבר אחד. פרסמנו כתב אישום נגד הלורד מוין באחד העלונים שלנו שהיה מיועד לאוהדים שהתחילו אז להתארגן. מצאנו לנכון לעשות את זה מכיוון שידענו שלאחר מעשה נצטרך להיעזר בהם. מלבד זה אפשר לומר שהפעולה באה על הישוב כרעם ביום בהיר.
המנחה: איך הוצאתם את ההחלטה לפועל?
על העניין הזה היה מופקד יצחק שמיר, ואני משער שאת תראייני אותו והוא יספר לך.
המנחה: על הבחירה של אליהו חכים, אליהו בית צורי, זה יותר משמיר.
המנחה: אתם נקטתם שם טרור אישי. אי אפשר לומר שאדם אחד נושא באחריות למדיניות של אימפריה. האם נראה היה לך, או אם נראה לך כיום, שעל ידי כך אפשר לשנות מהלך של היסטוריה?
טוב זאת בעיה גדולה וסבוכה מאוד. קודם כל הבה ונסכים – אולי את לא תסכימי – ששום תנועת שחרור איננה יכולה להימנע משימוש בנשק ואלימות, מפני שהכובש איננו מתפעל מדברי שכנוע ומנאומים יפים. על כן נותרת הבעיה של השיטה או של המינון של האלימות. אני יודע שיש תנועות בעולם שאומרות שטרור אינדיבידואלי, כפי שהם קוראים לזה, אסור, אבל טרור המוני מותר. כלומר אם מתרקמת מהפיכה והיא קוטלת מיליון אנשים במקום לקטול כמה עשרות זה בסדר. אני אינני חושב כך. יש פנים לכאן ולכאן. למשל, ידוע לי שלאחר קטילתו של אחד מראשי השלטון, אפילו ראש השלטון בעצמו, בסופו של דבר כעבור זמן קצר מתמלא המקום הזה על ידי מישהו אחר מהשכבה השלטת באותו מקום. אבל הדבר הזה מפיל איכשהו מורא גם על אחרים, והאנשים ההם, השליטים, מתחילים לחשוב האם דרכנו צודקת. החסרון שלה שהיא איננה פוגעת באנשים שממלאים את הפקודות ועל כן גם החיילים, השוטרים וראשי הבולשת ימשיכו בפעולת דיכוי ללא מורא ופחד וזה רע. אבל מצד אחר אין להם אותה הקנאות, אותה קיצוניות. פה בארץ זה לא היה כך מפני שלבולשת, לשוטרים ולחיילים נאמר שכנופית שטרן כפי שהם קראו לנו, היא האויב מס’ 1 של האימפריה. ועל כן, מכיוון שהם קיבלו חינוך אימפריאלי מימי הילדות, הם ידעו שצריך לפגוע בנו. זה במידה מסוימת תלוי בכוחו של הארגון הלוחם. כאשר מספר האנשים הוא מצומצם, הפעולות צריכות להיות בהכרח יותר דרסטיות. הסברתי את זה לא פעם אחת לאליהו גולומב. בפגישה איתו הוא שאל אותי מדוע אנחנו עושים פעולות כל כך דרסטיות וקיצוניות. אמרתי לו שהפעולות אינן מטרה לעצמן, המטרה היא האפקט הפוליטי, שהוא תוצאה של מכפלה של אינטנסיביות הפעולה כפול הכוח או מספר האנשים המשתתפים בביצועה. כיוון שמספר אנשינו איננו גדול, אנחנו חייבים לבצע פעולות קיצוניות כדי לקבל את האפקט הפוליטי. אילו היה כוחנו גדול כמו של ההגנה, די היה שחוליות של איש אחד יסתערו בלילה אחד נגד השלטון הבריטי כדי לקבל רושם אדיר. ובאמת, מאוחר יותר בלילה אחד נותקו פסי הרכבת ב-152 מקומות נדמה לי. כשלעצמה כל פעולה ופעולה הייתה קטנה, אבל ההצטברות עשתה רושם גדול. אח”כ, כשכוחנו גדל, פגענו גם במתקנים צבאיים ובחיילים. הייתה תקופה שבתור תגובה על תקנות החירום שתוקנו חדשות לבקרים והוחמרו, הודענו שכל נושא מדים בריטי יחשב כחבר בארגון פושע ויהיה מועד לפגיעה מצידנו, ואנחנו קיימנו את זה והפלנו חללים. אז פה הבעיה היא אחרת. זה איננו פוגע בראשי השלטון ולהם לא איכפת כמה מחייליהם או משוטריהם נהרגים. אבל יחד עם זאת, זה פוגע מאוד במורל של החיילים, ומתחילה דמורליזציה אצלם וגם אצל המשפחות באנגליה שמתחילות לשאול מדוע ועבור איזו מטרה הבנים שלהם צריכים לסכן את חייהם. כך שאת רואה את הפרובלמאטיקה של מלחמה כזאת וצריך תמיד לעמוד על המשמר כדי לא לשקוע בשגרה וכדי להתאים בכל פעם את שיטות המלחמה למצב האקטואלי.
המנחה: בתקופה שהוצא הלורד מוין להורג בקהיר היו אלפי חיילי בריגאדה יהודים במצרים. האם לא חששתם לסכן את כל הפעולה של הבריגאדה היהודית בעקבות הדבר הזה?
סליחה, עדיין עד כמה שזכור לי לא הייתה בריגאדה, אלה היו חיילים עד כמה שזכור לי. קודם כל, כשהתחלנו לתכנן את הפעולה הזאת, אלה היו חיילים בלי מעמד בצבא הבריטי, כמו למשל נהגי הפרידות במלחמת העולם הראשונה. אנשים שהבריטים בכוונה נמנעו מלתת להם מעמד עצמאי כדי שלא יהיו חייבים שום דבר לעם העברי. אבל אנחנו גם הבאנו בחשבון מצד אחד, שהפעולה הזו חשובה יותר מן המעמד הפוליטי של הבריגאדה היהודית או של היחידות היהודיות בצבא הבריטי. כשעצם העובדה שישנם הרבה אלפי חיילים היא ערובה לכך שבתור קולקטיב לא יאונה להם רע. על כן אנחנו לא גילינו את התוכנית לביצוע הפעולה אפילו לחיילים שהיו מאורגנים בתאום שלנו. רק אלו שצריכים היו להשתתף בפעולה ידעו. אחרים לא ידעו. לא גילינו גם לאנשי אצ”ל וכמובן גם לאחרים.
המנחה: האם התגובה בארץ לרצח הפתיעה אותך?
לא, לא, אולי הפתיע אותי רק דבר אחד – התגובה של האצ”ל.
המנחה: מה היו התגובות פה בארץ כשנודע על חיסולו של הלורד מוין?
התגובות היו חריפות וחמורות מאוד, ממש היסטריות, והיה מייד מישהו שדאג לכך שהתגובות תהיינה כאלה. על הישוב ומנהיגיו נפלה אימה ופחד, שמא ימצו את הדין עם הישוב העברי, ימנעו עזרה או להפך יעשו את הכול שהישוב ייהרס, ייחרב. צ’רצ’יל איים. בפרק החמישי בספרו של צ’רצ’יל על המלחמה מצוטט מכתב שהוא כותב לשר המושבות הבריטי, שלאחר הרהור שני נדמה לו שלא צריך להפסיק לחלוטין את העלייה היהודית, או לאיים בהפסקת העלייה.
האמת היא שגם אז לא הייתה כמעט עלייה. בהודעה רשמית כמובן, חלקה מתפרשת כמכה הוא מסביר את זה: פעולה כזאת לא תהיה מכה לקיצוניים, כפי שהוא קורא שם לאנשי לח”י, אלא היא תהיה מכה למתונים דווקא ומפרופסור וויצמן תישלל היכולת להביא את העם להסתייג מהקיצוניים.
הפעולה – אנחנו חיכינו להשתלשלויות חמורות יותר ויותר ומצאנו את עצמנו מבודדים מפני שגם אצ”ל, שעמו התקיימו שיחות והושג הסכם שבועות אחדים לפני ביצוע הפעולה על תאום להבא, הסתייג חריפות מהפעולה הזאת. בפומבי הוא קרא לזה “הטרגדיה בקהיר” ושלא בפומבי הודיע לנו שהוא מנתק כל מגע איתנו. עכשיו ידוע לנו שבאותם ימים התקיימה ישיבה של המפקדה שלהם ושם הוחלט להעמיד בפני אנשי לח”י אולטימטום – או להתפרק ולהיכנס לתוך שורותיהם, או הפסקת כל מגע. כמובן שאנחנו לא קיבלנו את האולטימאטום הזה, והמשכנו בפעולה בתנאים קשים. לפי ההסכם עם אצ”ל צריכים היינו להודיע 24 שעות לפני כל פעולה כדי לסלק אנשים מהמקום ולנקוט אמצעי ביטחון. התייעצנו עם יצחק שמיר האם ההסכם הזה מחייב אותנו להודיע על הפעולה או לא והגענו לכלל מסקנה קודם כל שלא נאמר בשום מקום בהסכם הזה שאנחנו צריכים להודיע גם על פעולות העומדות להתבצע בחו”ל מפני שהמטרה לא תושג.
אנחנו גם חששנו שאם נודיע לאנשים שלנו ובייחוד לאנשי אצ”ל שבאותה תקופה היו ספקות לגבי היכולת לשמור בסוד דברים אצלם, הידיעה על הפעולה תגיע לשלטונות הבריטיים, ואז הפעולה לא תתבצע. ידעתי גם מראש שאצ”ל ובייחוד בגין התנגדו בתוקף לפעולה הזאת, ואז יתחיל דיון ארוך ומייגע והפעולה תדחה ולא תבוצע. ובעיניי, פעולה זו הייתה חשובה יותר מבחינה פוליטית מאשר קשיים בתחום זה או אחר, מפני שעובדה היא, ויש מראה מקומות ויש הוכחות לכך שפעולת ההתנקשות בלורד מוין היא שהוציאה את העניין הארץ ישראלי, את עניין הסכסוך בינינו לבין הכובש הזר אל דעת הקהל העולמית. היו אז ימים קשים ביותר. אנחנו סבורים היינו שאנחנו עומדים בפני מלחמת אחים, וצריכים היינו לאמץ את כל כושר הטיעון והשכנוע שלנו כדי להיחלץ ממנה. אני הוזמנתי לשיחה עם גולומב, שמחתי על זה ואיכשהו הצלחנו להגיע לידי מודוס ויוונדי מסוים. השיטה של מקל וגזר היא שיטה ישנה, תלוי ביישום שלה, ואנחנו באותה תקופה השתמשנו גם בשיטת המקל והגזר בשיחות שלנו עם מוסדות היישוב.
המנחה: במה זה התבטא, למשל איזה גזר יכולת להציע? מקל אני מבינה, אבל מה עם הגזר?
הגזר היה שברבות הימים אנחנו בטוחים שגם ההגנה תצטרף למאבק ואז לא תהיה שום מניעה או לא תהיה שום סיבה שאנחנו נשאר כפי שקראו לנו אז פורשים. גם אנחנו נאחד את כוחותינו איתם.
המנחה: עוצמת התגובה בישוב היהודי, בתוך זה אצ”ל הפתיעה אותך? אתם לא הייתם מוכנים לזה?
בעצם לעוצמה הזאת לא היינו מוכנים. מבחינה נפשית לא היינו מוכנים כפי שאמרתי. היה נדמה לי שעשינו חריש עמוק למדי כדי שדעת הקהל לא תלך שולל בקלות כל כך אחר התעמולה העוינת לנו, גם של הבריטים וגם של הישוב.
המנחה: יש הקושרים את פעולות הסזון ברצח הלורד מוין. נראה לך?
לא רק שזה לא נראה לי, אבל יש הוכחות שאין לכך שחר. השיחות על האיומים בהתחלת הסזון הושמעו חודשים לפני הרצח של הלורד מוין. לא רק אני נפגשתי עם גורן, גם בגין והמפקדה נפגשו עם גורן ועם סנה. בפגישות האלה נאמר במפורש, שאם הפורשים לא יפסיקו את הפעולות, ינקטו נגדם צעדים חמורים וילחמו בכל האמצעים ואפילו תוך שיתוף פעולה עם הבריטים. ואז בגין הודיע שגם אם תהיינה פגיעות מצד ההגנה באצ”ל, האצ”ל לא יגיב והוא לא ירשה שזו תהיה מלחמת אחים.
אנחנו הודענו שעל כל פגיעה אנחנו נגיב בצורה חריפה וחמורה ביותר.
אינני יודע באיזו מידה זה השפיע. יש לי הוכחות שזה אכן השפיע, אבל כמובן אצל מנהיגי הישוב היו גם שיקולים אחרים – ראשית האצ”ל נראה להם מסוכן יותר מבחינה פנימית, מפני שלחברים של האצ”ל יש אמביציות פוליטיות להיהפך לאלטרנטיבה להנהגת היישוב, בשעה שלח”י לא היו אמביציות כאלו. ושנית הם חשבו שאם יחוסל הארגון החזק – אצ”ל – יהיה יותר קל אח”כ לחסל את הארגון הקטן יותר, גם אם הוא מסוכן וקיצוני יותר.
המנחה: מספר האנשים של לח”י שנתפסו ונאסרו הוא מועט מאוד – אחד, שניים, אחד שוחרר בהיותו בארץ.
המנחה: אבל מספר החברים באצ”ל שנאסרו רב יותר.
רב יותר, כן, אני אומר לך שעיקר הסיזון בתקופה הזאת שלאחר הלורד מוין היה נגד אצ”ל. נגד לח”י היה סזון ראשון ב-1942 מצד ההגנה ועוד קודם לכן, במידה לא קטנה מצד אנשי אצ”ל, אני לא רוצה לומר אצ”ל, אנשים שפעלו לא מעט נגד אנשי לח”י.
המנחה: בזמן שאליהו חכים ואליהו בית צורי נתפסו והועלו לגרדום אתם נתקלתם בתגובה חריפה כל כך מצד הציבור בארץ. המעשה כולו נראה לכם אז ככישלון או כהצלחה?
כשאת אומרת נתפסו והועלו לגרדום – נשמע שאין הפסקה בין זה לזה אך בין נתפסו לבין הועלו לגרדום עברה חצי שנה או יותר, היה משפט ואנחנו ידענו שהמשפט יפעל לטובתנו כדי לשנות את דעת הקהל ולהסביר להם מדוע עשינו את המעשה.
המנחה: ז”א השתמשתם בעצם המשפט כבימת תעמולה או בימה להצגת השקפת עולמכם לחוץ לארץ ולדעת הקהל העולמית.
אני תמיד מדגיש שפעולת מחתרת בחלקה הלא גדול באה לידי ביטוי בפעולות קרב אך החלק הגדול יותר מוקדש לענייני ארגון, תעמולה והסברה, לכל אותם הדברים שבלעדיהם אין טעם בפעולות מלחמתיות, בפעולות קרב, כי הן תשקענה, לא תבאנה לתוצאות פוליטיות. המשפט בקהיר ריכז מספר ענקי של עיתונאי חוץ, מארה”ב, מאנגליה כמובן, מצרפת ומכל העולם שעקבו אחר המשפט ואנחנו ידענו שזאת תהיה במה אשר תהיה לה תהודה חזקה מאוד, אם כי הבריטים בעזרת האמריקאים עשו את הכול כדי להשתיק את הקול שנשמע בקהיר ובשלב מסוים, כאשר אליהו בית צורי החל את החלק הפוליטי של הנאום שלו, , העיתונים נצטוו למסור בפקודת הצנזורה הבריטית את חומרי הכתיבה שלהם ואת הנייר ולא הורשו לרשום. העיתונאים, שבמיוחד החלק של בית-צורי השאיר עליהם רושם, התכנסו יחד ושחזרו את הנאום, כל אחד הוסיף נפח משלו. שלחו אחד מהם שהיה אמריקאי (זה היה ג. פרנק) לקפריסין ומשם הוא דיווח לעיתונות האמריקאית וזה עורר את רוגזם וחמתם של הבריטים וגם של האמריקאים.
המנחה: ואתם העתקתם?
כמובן. די להזכיר שלאחר שהשניים נידונו למיתה, התחיל זרם ענקי של בקשות לחנינה מכל העולם. סילבי דרידנט, הסופר הסקנדינבי, ורבנים, כוהני דת ופוליטיקאים. היה לזה הד גם באירופה המזרחית, בייחוד בברית המועצות.