יעקב נולד בירושלים בשנת 1917 להוריו אליהו וקלרה. בשנת 1925 עברה המשפחה לתל אביב והשתכנה בשכונת שפירא. בשנת 1933, בהיותו בן 16, הצטרף לבית”ר ופעל בה עד לגיוסו, ב־1936, עם פרוץ המאורעות, לארגון ההגנה הלאומית ובשנת 1937 היה מראשוני הארגון הצבאי הלאומי. הוא עבר אימונים והשתתף בפעולות התגמול של הארגון נגד הפורעים הערבים, עסק בתצפיות, בהכנות, וגם השתתף באופן אישי בתקיפת ערבים ובמיקוש רכבת.

עם הפילוג באצ”ל, הצטרף ללח”י. עבר קורס בנשק ובהדרכה, ובגמר הקורס קיבל לפיקודו קבוצה. נוסף על כך טיפל בכמה מחסני נשק מוסתרים במקומות שונים. גם תחנת השידור החשאית של המחתרת אוחסנה באחד מהם. לקראת כל שידור היה עליו להוציא את המכשיר, להעבירו למקום השידור, לשמור במקום. בסוף להחזיר את המשדר למחסן.

בתחילת 1942, כשבוע לאחר רצח יאיר, נחטף יעקב על ידי אנשי ההגנה והוחזק בקיבוץ גבעת השלושה. הוא נחקר במשך שבועיים ושוחרר, אך שעות אחדות לאחר שחרורו נאסר על ידי הבולשת הבריטית, והושם במחנה המעצר המנהלי במזרע. כעבור מספר חודשים הועבר עם כל העצורים למחנה לטרון. הוא הוגלה לאפריקה עם המשלוח הראשון, שהבריטים גרשו ביום 19 באוקטובר 1944. ישב במחנות המעצר סמבל באריתריאה, ליד העיר אסמרה, בקרטאגו שבסודן, שוב באריתריאה, ולבסוף בקניה, במחנה גילגיל.

במשך כל השנים האלה עשו ידידיו ובני משפחתו מאמצים רבים כדי להביא לשחרורו. הם טענו בפני השלטונות שהוא כלל לא השתייך לשום ארגון וכי מאסרו בטעות יסודו. הם כתבו לו ויעצו שיעמיד פנים שאינו מזדהה עם יתר העצורים וכי אינו שייך להם. על כן הגדיר את עצמו כ”נייטראלי”. אולם הניסיונות האלה לא הועילו ובסופו של דבר ישב במשך כל תקופת הגלות וחזר ארצה רק אחרי קום המדינה, יחד עם כל הגולים האחרים, ביום 12 ביולי 1948, לאחר שש וחצי שנות מעצר בארץ ובגלות.

הוא עבד במקצועו ופתח מוסך לאופנועים בתל אביב.

יעקב נשא לאישה את קלרה לבית ציפר ונולדו להם שתי בנות: נאוה ועליזה, ונכדים.

יעקב נפטר ביום י”ב באדר א’ תש”ס, 17 בפברואר 2000 והובא למנוחות בבית העלמין ירקון.