יעקב ליטמנוביץ, בן מקסימיליאן (משה) ופאולינה ליטמנוביץ נולד בלודז’, פולין, ביום י”ב אדר א’, תר”ע, 21 בפברואר 1910. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה בלודז’ התגייס לצבא פולין ועם הכשרתו כקצין ארטילריה שירת בחיל המילואים עד 1937, אז עבר לחיל הרפואה. היה ראש המטה הארצי של “ברית החייל” בפולין. כמו כן היה נציב בית”ר בשווייץ.

בשנת 1937 הוא הוזמן להדריך בקורס הצבאי בפולין בנשק, בטקטיקה ובאסטרטגיה.

בשנת 1938 היה יעקב ראש המטה הכללי של “ברית החייל” בפולין והיה אחראי על הוצאת כתב עת צבאי מקצועי בשם “הלוחם”.

יעקב עלה לארץ ישראל ביום 1 ביוני 1940.

באוגוסט 1940, לאחר שתל אביב הופצצה על ידי מטוסים איטלקיים, הושיט עזרה ל”יאיר”, שהיה ידידו עוד מפולין, והוציא רסיסי פגז מגופו.

בשנת 1942 יאיר מצא מקלט קצר בדירתו של יעקב, ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב.

בשנת 1943 נישא למרתה ורבר. במלחמת העולם השנייה שירת בבריגדה היהודית באיטליה. לאחר שחזר לארץ, בשנת 1945 התקשר עם לח”י והסכים להיות הרופא האחראי על השירות הרפואי של המחתרת.

בשנת 1947 נעצר על ידי הבריטים ושהה במחנה המעצר בלטרון כחודשיים.

בסוף שנות ה-40 החל לעבוד כרופא בבית החולים הדסה בתל אביב. בשנת 1951 התמנה לסגן מנהל בית החולים. בשנת 1954 עבר לנהל את מינהל ותכנון בתי חולים במשרד הבריאות. כעבור זמן שב לתפקידו כמנהל בית החולים הדסה בתל אביב. היה ממקימי בית החולים איכילוב בתל אביב. במשך תקופה היה מנהל הלשכה לתכנון ופיתוח שירותי האשפוז.

יעקב היה ממייסדי לשכת “תיאודור הרצל” של בני ברית בתל אביב ונשיא מועדון ליונס בתל אביב.

משנת 1963 כיהן כחבר המועצה המדעית של הקולג’ הבינלאומי לאנגיולוגיה.

קיבל אות לח”י.

יעקב נפטר ביום ג’ בתשרי תש”ן, 1 באוקטובר 1989 והובא למנוחות בבית העלמין קרית שאול בתל אביב.