על גבעה רחבה וחשופה, מוקפת גדרות תייל ושדות מוקשים, שכנה משטרת עירק סואידן, מצודת משטרה בריטית מבוצרת שחלשה על סביבותיה ועל עורק התחבורה הראשי שהוביל ממרכז הארץ אל הנגב. המצודה, שכונתה על ידי לוחמי צה”ל “המפלצת על הגבעה”, נבנתה ליד הכפר הערבי עיראק סואידן. לפני עזיבתם, מסרו אותה הבריטים לידי כוחות ערבים מקומיים וכן כוחות חלוץ מצריים, שהחזיקו בה עד שהגיעה למקום תגבורת של חיל המשלוח המצרי והתבססה במקום. בכך הפכו שלטו למעשה המצרים על הדרכים העיקריות באיזור. בנוסף, הם היוו איום גדול על קיבוץ נגבה, ששכן כקילומטר וחצי מהמצודה. המצרים המטירו אש ארטילרית על נגבה, הרסו את הבתים ואת המשק וגרמו לאנשי הקיבוץ לרדת לתעלות ולבונקרים ולחיות מתחת לאדמה. על המגדל הדרום-מזרחי שנראה בכל האיזור, תלו המצרים את דגלם, והוא היה סמל לכיבוש המצרי ותזכורת מתמדת לנוכחות המצרית באיזור.
החשיבות האסטרטגית הגדולה שהיתה למצודה הפכה אותה ליעד חשוב לכיבוש עבור צה”ל. שבע פעמים ניסו כוחות של חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב לכבוש אותה, אך לשווא. לבסוף הוטלה המשימה על יצחק שדה, “הזקן”, מח”ט חטיבה 8, אליה התגייסו רוב חברי לח”י. שדה בחן ולמד את הנסיונות הקודמים לכבוש את המצודה והבין כי לפני שמסתערים על המצודה, יש לשתק תחילה את אש האוייב בריכוך ארטילרי ממושך ואינטנסיבי ולהשמיד את מקורותיה. על מנת לעשות זאת, חייבים להפעיל כוח שריון, שלא עמד לרשות החטיבות שניסו לכבוש את המצודה קודם לכן.
שדה החליט להתחיל בריכוך ארטילרי של סוללות תותחים ומרגמות וכן לשלב לראשונה בהתקפה טנקים ורק לאחר מכן לנסות ולכבוש את המצודה. המבצע קיבל את הכינוי “מבצע שמונה”, מכיוון שהיה הניסיון השמיני לכבוש את המצודה. מפקד ההתקפה היה דב צסיס. את ההתקפה יבצע גדוד 89, גדוד הפשיטה, ופלוגה א’ תהיה הפלוגה הפורצת, שמפקדה, יעקב גרנק – “דב הבלונדיני”, מונה למפקד הכוח המסתער כולו – החבלנים, הפורצים והמטהרים. גרנק היה למעשה חניך בקורס קצינים באותה עת, אך עזב אותו על מנת להוביל את כוח ההסתערות במבצע.
מכיוון שרוב דרכי הגישה היו חשופות לאש של תותחי הנ”ט שהוצבו בכפרים עיראק סואידן ובית עפה, שהיו סמוכים למצודה, חיפשו שדה ואנשיו דרך שלא תחשוף את כוחותיהם לאש המצרית. הם מצאו דרך גישה למצודה מכיוון צפון-מערב שלא תהיה גלויה לכפרים, משום שהמצודה למעשה הסתירה אותם מהכפרים וחסמה את הארטילריה המצרית שבכפרים. שעת ההתקפה נקבעה ל-16:00 אחר הצהריים, בשעה שהשמש תהיה בגבם של התוקפים ותסנוור את המצרים במצודה ותקשה עליהם לבלום את ההתקפה. במקביל, יופעל כוח הטעיה ורתק על שני הכפרים כדי למנוע מהם לסייע לכוחות שבמצודה.
בשעה 14:00 החלה הפגזה ארטילרית מאסיבית על המצודה ועל שני הכפרים הסמוכים לה. על הגבעות מסביב עומדים צופים רבים המשקיפים על הקרב – ביניהם חיילים, תושבי נגבה ואחרים. מעט לפני השעה 16:00, נופל מההפצצות הדגל המצרי שהונף מעל המצודה, מה שמעודד מאוד את הלוחמים ואת הצופים. שדה כותב על כך: “מנגבה מודיעים לנו: בשעה 15:47 נפל הדגל. הדגל הוא סמל. אנשינו ‘היבשים’ רוחשים, כנראה, כבוד לסמלים. משנפל הדגל נראה להם הניצחון כמונח בכיס” (על המשמר, 30 בספטמבר 1949).
אברהם ורד – “אפרים”, שהיה מ”כ בפלוגתו של גרנק, כותב בספרו הסנה בוער באש על הקרב: “הנה כבר נראית המשטרה. הראית גדולה וברורה אף מבעד לעשן. גם גדר התייל ברורה. פגזים מתנפצים אל חומת המשטרה ואל אדמתה. כולה משחירה ומענינה והדגל הירוק מתנופף כמקודם. צרורות ארוכים ארוכים עלו באוזנינו. מכונות יריה רבות פצחו בזמר הקרב שלהן. הקלעים פגעו בחומות הבניין וניתזו. פגעו בחלונות וחדרו. אלפי כדורים, צרורות, שרשרות אחר שרשרות. המשטרה הייתה כולה באש. עטופת עשן. בין הטנקים ובינינו האיצו עצמם שני הזחלים של נושאי המטענים. ה’ווזווזים’ וה’קצבים’. לא ראינו הרבה. רק קסדות פלדה ושריון. הטנקים קרבו לבניין ופתחו באש על העמדות ועל הבניין כולו. המטירו אש כשהם הולכים וקרבים אליו. פתאום עברה צהלה. התוך הזחלים: הסהר בירוק כרע ונפל! פגז פגע במוט הדגל והפילו. סערת הרגשות גברה והלכה. פתאום עברה עלינו רוח בטחון עצומה. מראה זה… חתיכת בד שנפגעה, רומם רוחנו יותר מכל… כילדים קטנים צהלנו בתוך הזחל: ‘הדגל הופל! הדגל נפל!’. הרננה עברה באוויר ובאלחוט. כל הפחדים שעדיין היו רוחשים בלבותנו חלפו-גזו. דומה שהשמדת כלי נשק של האוייב לא היתה משרה בטחון גדול יותר מזה הדגל שהופל. לפתע מודיעים באלחוט: המצרים שבמשטרה החלו בורחים… נקלט שידור מצרי, שהם עומדים לפני התמוטטות. הם מבקשים עזרה דחופה… הם בורחים”.
מעט לפני השעה 16:00 הסתיים הריכוך הארטילרי והכוחות המשוריינים החלו להתקדם אל עבר המבנה המשטרה. שני הטנקים של גדוד 82, שרמן וקרומוול, פנו הצידה והמשיכו להפגיז לצדדים, מפנים את הדרך לחבלנים של פלוגה א’ מגדוד 89, בפיקודו של יעקב אהרוני – “יורם”, קצין החבלה הגדודי. עם התקרבות החבלנים, נפסקה הפגזת התותחים כדי לאפשר להם לעבוד. שני חבלנים התקדמו מתוך הזחלים והצליחו לפרוץ את גדרות התיל באמצעות פצצות בונגלור. לאחר מכן, הניחו החבלנים מטענים ליד הקיר המערבי של המצודה, הפעילו אותם וחזרו במהירות אל הזחל”ם שהתרחק. נשמע קול נפץ אדיר – הפיצוץ יצר פירצה בקיר. לאחר מכן, זינקו הלוחמים מהזחלמ”ים, חדרו דרך הפירצה, תפסו עמדות לאורך המסדרון והמשיכו לתוך המשטרה, נכונים לקרבות פנים אל פנים, אבל אז הם רואים את המצרים באים לקראתם בידיים מורמות.
לכוח שהתקיף את המצודה לא היו אבידות – אפילו לא פצועים, אולם במהלך פעולת ההטעיה והרתק נהרגו חמישה לוחמים ו-14 נפצעו. אחד מהפצועים, סימן טוב גנה, שנהג באחד הזחל”מים, נפצע קשה ברגליו, אך למרות זאת המשיך להילחם, לחפות על חבריו הנסוגים ולטפל בחבריו הפצועים במשך שש שעות עד שחולץ. עקב פציעתו הקשה נאלצו לקטוע את שתי רגליו. בשל הגבורה שגילה תחת אש, הוא קיבל לימים את “עיטור הגבורה”.
לאחר שכל המצרים יוצאים מהמצודה, הלוחמים סורקים את הבניין אפוף העשן. עשרות הרוגים, כלי נשק רבים מפוזרים, הריסות. גרנק מארגן את אנשיו, קובע להם עמדות בבניין ואז הוא יוצא להביא לשדה את הדגל המצרי הירוק על מנת שיביא אותו שי לאנשי נגבה. במקומו, תולים גבוה את דגל ישראל.
החללים
לאחר כניעת המצרים
