מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון “אבנר”
מערכות הקשר במחתרת לח”י
מחתרת לח”י הייתה המחתרת הממודרת ביותר שפעלה בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. הקשר הפנימי בין חברי המחתרת היה חיוני לעצם קיומה של המחתרת ולצורך ביצוע פעולותיה. ההתנהלות במחתרת חייבה כללי זהירות: לא לשלוח מכתבים דרך הדואר, לא לשוחח בטלפון על ענייני מחתרת מחשש להאזנה ולא להשתמש במכשירי אלחוט.
בלח”י פעלו 3 מערכות קשר עיקריות:
- מערכת הקשר בין חברי מרכז לח”י ובין עצמם.
- מערכת הקשר בין חברי מרכז לח”י לבין האחראים על המחלקות והאחראים על הסניפים.
- מערכת הקשר בין האחראים על המחלקות והאחראים על הסניפים לבין האחראים על התאים והיחידות שבאחריותם, וביניהם לבין עצמם.
לאחראים על המחלקות, הסניפים וחברי המרכז במחתרת, מונו מקשרים, לרוב מקשרות. המקשרות והמקשרים היו אנשים אמיצים. תפקיד המקשר דרש שילוב נדיר של נאמנות מוחלטת, חשאיות, תושייה, יכולת השתלבות בקהל, התחמקות מסכנות ועמידה בלחצים קשים, שכן דרך המקשרים עבר מידע סודי וחיוני שעלול היה לחשוף את כל מערך המחתרת.
למקשרת היה יתרון בולט על פני מקשר. המקשרת לא משכה את תשומת לבה של המשטרה בהליכתה ברחוב. כמו כן השוטרים נמנעו מלחפש על גופה בשעת חיפושי פתע.
הקשר התקיים במגוון דרכים: העברת פתקים כתובים בכתב יד צפוף, העברת דברי דואר ומסירת הוראות בעל פה במפגשים קבועים.
המפגשים עם המקשרים לא התנהלו בבתי קפה או במקומות בילוי מכיוון שמקומות אלה היו מועדים לחיפושי פתע של הבולשת. מפגשי הקשר נערכו ברחובות ובגנים ציבוריים. המפגש היה אמור להיראות מקרי ולא יחייב עמידה ממושכת בהמתנה. נערכו גם מפגשים בחנויות ובדירות ואף בקיוסקים.
שמיר מתאר את אחד מאופני התקשורת, בספרו “סיכומו של דבר”:
“חלק נכבד מן התקשורת נעשה בין בני אדם שצעדו בכיוונים מנוגדים, התחככו זה בזה והעבירו אגב כך פתקים או החליפו לחישות. הוראות כתובות, בפתקים זעירים מקופלים, היו תמציתיות ככל האפשר. מעולם לא נלוו אליהן שום הסברים, מכל סוג שהוא.”
המקשרים של אברהם שטרן “יאיר”
אריה בויקו “אמציה” הגיע לארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, בהגיעו ארצה, נעצר במחנה עתלית והוחזק שם כמה שבועות. עוד בטרם שוחרר, הצטרף לשורות לח”י.
בצאתו מעתלית, מצא קשר למחתרת באמצעות ירחמיאל אהרנסון “אלישע”, שאותו הכיר מפולין. מאחר שאריה לא היה מוכר לשלטונות הבריטים כאיש מחתרת, הוטל עליו לשמש כמקשר של אברהם שטרן “יאיר”. באחד מימי דצמבר 1941, נעצר בידי הבריטים. אריה היה מהבורחים ממחנה המעצר לטרון, אך בשנת 1945 מת בנסיבות טרגיות.
חיסיה ראובני (שפירא”) בכינוייה “אלינוער” הגיעה לארץ ישראל יחד עם אריה בויקו. היא הצטרפה למחתרת לח”י בשנת 1941 והפכה להיות המקשרת של “יאיר”, לאחר מאסרו של אריה.
חיסיה מעידה, כי כאשר הציע לה אברהם אמפר להיות מקשרת לאחד המפקדים ששמו עזריה, היא לא העלתה על דעתה שיאפשרו לה להכיר את יאיר ולדעת היכן הוא גר. היותה חדשה ולא מוכרת היה היתרון שלה כמקשרת.
חיסיה הפכה למקשרת נאמנה למפקד ומייסד לח”י אברהם שטרן “יאיר”. היא מעידה שהקשר העיקרי שלה היה עם מקשרים אחרים, עם “יוסי” הוא יצחק בלאושטיין ועם ג’ולי טורנברג.
בימים שלפני רצח אברהם שטרן “יאיר”, נערך מצוד אחריו. הבריטים פעלו ללא ליאות להציג את יאיר ואנשיו ככנופייה מסוכנת. הם פרסמו מודעת מבוקשים עם תמונתו ונקבו בפרס גבוה למי שיוביל לתפיסתו. “יאיר” הסתתר בדירות שונות ובימים שלפני הרצח שהה בדירתם של טובה ומשה סבוראי ברחוב מזרחי ב’. הוא נמנע מלצאת החוצה וקיים קשר עם החברים באמצעות המקשרת שלו חיסיה שפירא, אשר הביאה לו דואר, עיתונים וקבלה ממנו את מכתביו אל החוץ. חיסיה הייתה בין האחרונים לראותו והיא שהפיצה את מכתביו האחרונים.
בתמונות מימין לשמאל: אריה בויקו “אמציה, אברהם שטרן “יאיר”, חיסיה ראובני לבית שפירא “אלינוער”
המקשרת של יצחק שמיר
לאחר רצח “יאיר” ולאחר בריחתו של יצחק שמיר “מיכאל” ממחנה המעצר מזרע, החל שיקומה של מחתרת לח”י. הוקם מרכז לח”י שכלל שלושה חברים: יצחק שמיר, נתן ילין-מור “גרא” וד”ר ישראל אלדד. כנמלט, שמיר היה מבוקש והיה עליו להסתתר מפני הבריטים. כל הקשר שקיים עם חברי המרכז האחרים ועם האחראים השונים היה באמצעות מקשרת.
המקשרת של יצחק שמיר “מיכאל”, חבר מרכז לח”י הייתה שולמית. שולמית עלתה לארץ ישראל, בעליה בלתי לגלית מבולגריה בשם שרה לוי. האנייה נלכדה על ידי הבריטים והמעפילים הועברו לעתלית. לאחר שחרורה הצטרפה לשורות לח”י וקיבלה את הכינוי “שולמית”, כינוי שאימצה לשם רשמי ברבות הימים.
בהיותה בלתי מוכרת לשלטונות, שולמית התאימה לתפקיד המקשרת של “מיכאל”, תפקיד שדרש ממנה אחריות ברמה גבוהה. עליה היה לדעת תמיד את מקום הימצאו של “מיכאל”, לאסוף את הדואר המיועד לו ולהפיץ את הדואר שיצא ממנו, להסדיר את לוח הפגישות שלו, לדאוג לכלכלתו ומזונו, לשמש כשליחה וכמובן יותר מכל, להיות כאשת סודו. במהלך הזמן נקשרה ביניהם אהבה והם נישאו במחתרת בשנת 1944.
כאשר שמיר היה מבקש לפגוש את אחד מאנשי לח”י, שולמית הייתה פוגשת את האיש, מחליפה עמו סיסמאות ומובילה אותו למקום המסתור של שמיר.
על כך מספר בנימין גפנר בספרו “בלב הומה, בחרב שלופה”:
“הודיעו לי ש”מיכאל”, הריהו יצחק יזרניצקי, רוצה לראותני בהקדם. לצורך זה עלי לעלות לירושלים ולהחליף סיסמאות עם נערה, ליד מסעדת הפועלים. היא כבר תוביל אותי לאן שצריך.
אכן שולמית (לימים אשתו של יצחק) חייכה אלי והביאה אותי לדירה בקומת קרקע, באזור רחביה.”
שולמית נבחרה על ידי יצחק שמיר להעביר מסר לבורחים מלטרון. לאחר חפירת המנהרה, המתינו הבורחים ל”אור ירוק” מ”מיכאל”. סוכם עם הבורחים שאישה תביא חבילה לשער המחנה על שם יצחק סימן טוב ובחבילה יהיו סיגריות מסוג מסויים ורק סוג זה יהווה את האות לבצע את הבריחה המתוכננת. שמיר ביקש משולמית לגשת למחנה לטרון לא לפני שתקנה סיגריות “עתיד” ולמסור אותם בשער המחנה.
שולמית שמיר מספרת על משימתה זו בסרט “הבריחה מלטרון” ומוסיפה על הציפיה של הבורחים: “וכבר ראיתי שהבחורים הסתובבו ליד הגדר הם חיכו כנראה שמישהי תבוא.”
אברהם ליברמן עוזר נאמן ומקשר ליצחק שמיר
עוזר נאמן ומקשר נוסף שליוו את “מיכאל” זמן רב, היה אברהם ליברמן “גדעון”. בין השנים 1944-1945 שהה “גדעון” ליד “מיכאל” כמעט רוב הזמן. הוא שמר עליו בעת ששולמית הייתה עוזבת את הבית למילוי תפקידיה. “גדעון” היה דואג להביא את העיתונים כל בוקר ומספק את הצרכים הדרושים יחד עם שולמית. לעיתים הוא היה מביא לבית עיתונאים שביקשו לראיין את “מיכאל”.
בתמונות מימין לשמאל: שולמית שמיר, יצחק שמיר “מיכאל”, אברהם ליברמן “גדעון”
המקשרת של נתן ילין-מור “גרא”
ילין-מור מחברי מרכז לח”י היה מבוקש בשל בריחתו ממחנה המעצר לטרון. כיצחק שמיר, היה עליו להסתתר בדירות מסתור פן יתפסו אותו הברטים. את הקשר עם העולם החיצוני ניהל באמצעות המקשרת שמונתה לו, חוה לוין (לימים בלוך) “רינה”.
חוה בלוך מספרת על עבודתה כמקשרת:
“בתחילת עבודתי כמקשרת של גרא, וזה היה אחרי הבריחה המפורסמת מלטרון, הוא התגורר בוילה מוקפת גן נאה ע”י תל השומר כיום, אך אז זה היה מחנה בריטים ומשם היו יוצאים החיילים הבריטיים לחיפושים אחרי נשק ואנשים, ואנחנו היינו רואים אותם דרך חרכי התריס…. מאז החליף גרא את מקומות המסתור כמה וכמה פעמים, ואני ליוויתי אותו כל הזמן, כמעט עד להקמת המדינה”.
ילין-מור לא נהג לצאת מהבית, סדר יומו היה קפדני. חוה הייתה מגיעה אליו שלוש פעמים ביום עמוסה בסלים כדי לקחת את הדואר ולבשל במקום. היא הייתה ממתינה שילין-מור יענה על הפתקים שקיבל בכתב ידו. לאחר מכן חוה הייתה מעבירה אותם לשני מקשרים אחרים “קרני” ו”יוסי”.
חוה נהגה להגיע לאחד ממקומות המסתור בתל־ליטוינסקי (תל השומר) באוטובוס ומשם הלכה ברגל כברת דרך עד ביתו של “גרא”. באחד הימים, כשהסביבה הייתה שוממה מאדם, הותקפה לפתע על ידי חייל אנגלי שהלם בראשה וניסה לגרור אותה לפרדס סמוך. היא זעקה לעזרה, מישהו הופיע, והחייל נבהל וברח. כך ניצלה ממזימתו.
חוה גם עבדה בקיוסק המשפחתי ברחוב נחלת בנימין 2 בתל אביב, ליד “ככר מגן דוד”. קיוסק זה שימש במשך שנים כתחנת קשר של המחתרת. חברי המחתרת היו ניגשים לקיוסק כלקוחות, מקבלים ומוסרים שדרים מוסתרים בקופסאות גפרורים וסיגריות. משם היה כל דואר מופנה לתעודתו.
וכך חוה מספרת:
“בזמן עבודתי בקיוסק נחלת בנימין 2, זה היה מקום מרכזי והומה אדם. היה בא אלי יוסלה ז”ל שנרצח ע”י ערבים, בא עם אופניים והקסקט, מקבל ממני את הדואר אשר קיבלתי מ”גרא”….הייתי מקבלת גם את המכתבים מקרובי משפחה של העצורים במחנות השונים בארץ, מזרע, לטרון עד אשר שלחו אותם מהארץ לגלות באריתריאה.”
“העצורים היו מחכים בכיליון עיניים לבואי, ומקבלת מהם מכתבים לקרוביהם.”
בתמונות מימין לשמאל: חוה בלוך “רינה”, נתן ילין-מור “גרא”.
