עליזה נולדה ביום ח’ בסיון תרפ”ז, 27 באפריל 1927 במכסיקו הבירה למשפחת רבנים מקובלים. אמה שמחה ואביה הרב מרדכי עטייה. עם הגירת רבים מבני העדה מסוריה למכסיקו, בראשית המאה, הקים אביה ואירגן את מוסדות הקהילה החלבית (ארם־צובא).
בסוף שנות העשרים חש במחויבותו לארץ־ישראל, ושלח כספים, כדי לקנות עבורו בית בירושלים. בחורף תרצ”ו עזב את מכסיקו עם אשתו ותשעת ילדיהם ועלה לארץ־ישראל, כדי להעניק לילדים חינוך יהודי שורשי ולספוג מאווירת הארץ. עליזה, הבת הבכורה אחרי שני בנים, התקבלה ללימודים בבית־ספר שפיצר בירושלים. מורתה היתה שושנה רזיאל, אשת מפקד האצ”ל. ללא ידיעת ההורים ובית־הספר, הצטרפה לאירגון הנוער הדתי־לאומי “ברית החשמונאים”. החינוך שקיבלה שם השפיע עליה עמוקות. בין מדריכיה היה גם שמעון ברמץ, בעלה לעתיד.
ב”ברית החשמונאים” התאמנה בנשק, ובית הוריה שימש מיסתור לאחסנתו.
עם רצח יאיר, החלה בפעילות לילית, הדבקת כרוזים, למרות הסיכון הרב.
עליזה היתה הבת הראשונה בירושלים, שהתגייסה ללח”י עם אנשי “ברית החשמונאים” המבוגרים ממנה. היא עסקה בהעברת נשק ובהסתרתו. כמו־כן עבדה חדשים מיספר בבית־הדפוס של לח”י בירושלים. כן עבדה כגייסת. היא גייסה צעירים, ביניהם את משה ברזני, יהושע יכין, ו”הלל הזקן” (קרואני), הידוע בתרומתו לפעילות לח”י בירושלים. כמו־כן גייסה לוחמים ותיקים, שפרשו בזמן הפילוג, ואוהדים רבים.
לאחר נישואיה לשמעון בתש”ו, שימש הבית הקטן בקצה שכונת תל־ארזה המרוחקת, כמקום מסתור “מיוחד” לחומר מודיעיני, לנשק וללוחמים. עם פרוץ המהומות בסוף 1947, שימש הבית כעמדה קדמית בצפון ירושלים. אחרי קום המדינה, היה בבית מחסן נשק אזורי והיו בו הרבה רובים לשעת חירום, עת שמעון, בעלה, היה המא”ז.
בעקבות מלחמת ששת הימים, עברה עליזה עם המשפחה להתגורר בשכונת בית חנינא שבצפון ירושלים ליד נוה־יעקב, “הכפר העברי” הנטוש משנת תש”ח, ושם התגוררו, עם עוד מיספר מועט של משפחות, אנשי לח”י לשעבר, בלב שכונה המאוכלסת כולה ערבים – זאת כדי ליישב את חבלי הארץ ששוחררו.
לעליזה ארבעה ילדים נכדים ונינים. שהתיישבו בקרית ארבע, עופרה, קיבוץ יבנה וירושלים.
בשנת תשנ”ו חלתה במחלה קשה, נפטרה ביום כ”ט בשבט תשנ”ז, 6 בפברואר 1997 ונקברה בהר הזיתים.