משה נולד בזדלבונוב בפלך ווהלין בפולין בשנת 1920 למנחם־מנדל ולאיטה, ולו אח – אברהם. אביהם נפטר בהיותם ילדים ואִמם נישאה בשנית למרדכי רייס ונולדו לה עוד בן – זאב, ובת – סופיה. מנישואים קודמים של אביהם, היתה להם עוד אחות – טובה.

משה למד בתיכון, היה פעיל בבית”ר, גוייס לאצ”ל בפולין ועבר אימונים צבאיים. הוא עלה בעליה ב’, באניה קטנה שטבעה ליד כרתים. כל נוסעיה ניצלו והגיעו ארצה באניה בשם “קטינה”. כשמרבית המעפילים ירדו לחוף, נודע שהבריטים גילו אותם והאניה הפליגה מיד. משה שחה לחוף, הועבר לפלוגת בית”ר בנתניה, ומשם לגליל. טביעת האניה נודעה בפולין ומשפחתו ישבה שבעה.

משה נעצר כבלתי לגלי וישב חודש בכלא. הוא עיברת את שמו ל’בר־גיורא’, ומשצוייד בתעודות, עבר לירושלים ועבד כחשמלאי, במקביל לפעילותו בלח”י. ביום 1 במאי 1942, בלכתו עם חברו ישראל תבואה למחסן נשק, ארבו להם הבריטים ופתחו עליהם באש. תבואה נפצע ברגלו, הם נעצרו, בר גיורא נחקר תחת עינויים קשים כדי שיגלה את שמות חבריו. הם נשפטו ונידונו לשבע שנות מאסר. ביום 23 בדצמבר 1943 ברח מבית־הסוהר בירושלים עם יעקב אליאב בתחבולה מתוחכמת: כשהם הועסקו בקישוט חצר המנהל בנורות לחג המולד, הערימו על השוטר הערבי ששמר עליהם וקפצו מעבר לגדר.

מאז פעל משה ללא לאות במחתרת. בסניף חיפה תכנן וביצע כמה התנקשויות בבכירי המשטרה והבולשת. משה וחבריו חיו בתנאים קשים. לפעמים גרו חמישה בחדר וכולם סבלו מרעב. אך שום דבר לא יכול היה לשבור אותו. פטריוט בכל נימי נפשו, מפקד וידיד, שתמיד הצטרף אל המְבצעים. כולם כיבדוהו ואהבוהו. לאחר ההתנקשויות, נקרא לשוב לתל־אביב. בתקופה זו חל מפנה בלח”י: מעבר מהתנקשויות למיבצעים גדולים. במרס 1945 השתתף משה בקורס הראשון למפקדים בכירים, פעל תקופת־מה בשרון ונשלח שוב לחיפה כאחראי למיבצעים.

קמה ‘תנועת המרי העברי’. משה תיכנן פעולה מורכבת לפיצוץ בתי־הזיקוק במטענים מיוחדים בהפעלה חשמלית. בליל כ”ה בחשון תש”ו, 1 בנובמבר 1945 הסתתר, עם שלושה מחבריו, בשטח בתי־הזיקוק. בשעה שחימש את המטענים השתבש משהו והחומר התפוצץ בידיו. הוא נהרג במקום. חבריו הצליחו להימלט כששניים מהם פצועים. משה נטמן בחיפה.

אִמו, אחיו זאב ושתי אחיותיו, סופיה וטובה, הגיעו ארצה לאחר מותו. אחיו, אברהם, היה פרטיזן והוצא להורג על־ידי הגרמנים.