חנה גלברד – “שרה” הצטרפה ללח”י ב- 1942. את חיים אפלבוים – “אלימלך” היא הכירה עוד לפני כן, אך לא ידעה שגם הוא איש לח”י. רק בהמשך הוא גילה לה שגם הוא בלח”י וידידותם הלכה וצמחה לאהבה, עד שנישאו ב- 12.3.1946.
“הכל היה הרבה יותר איטי מאשר כיום… כשעזבתי את תל-אביב זה היה מהיום למחר… לאחר כמה חודשים, היה צריך לבוא אלינו ארזיה – נחמיה בן-תור. הוא ידע על החיזור של אלימלך ועל היחסים בינינו, אז הוא אמר לאלימלך: ‘אתה יודע? אני נוסע עכשיו לאיזשהו מקום ושם נמצאת שרה… אתה רוצה למסור לה פתק?’. הוא מסר לו פתק ואני מיד עניתי לפתק הזה. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שאני באמת חשבתי עליו בכיוון של יחסים, יותר של יחסי לב. אחר כך, כשבאתי לחופש הביתה בפסח, זה היה כבר המימוש של החברות שלנו. אז אנחנו באמת היינו חברים”.
שניהם השתתפו בפעולת בתי המלאכה, אחת מהפעולות החשובות והמשמעותיות ביותר של לח”י. חיים היה בין אלה שנפלו בשבי בעקבות הפעולה, בעוד שחנה לא נתפסה. הגברים שנתפסו לאחר הפעולה נשפטו וקיבלו גזר דין מוות, שהומתק למאסר עולם והם נשלחו לכלא עכו. חנה, שגילתה שהיא בהיריון, עברה לתל אביב והתגוררה בבית הוריו של חיים. על מנת לבקרו בבית הכלא, היא השתמשה בתעודות מזוייפות, והתחזתה לאחותו.
בעודו בכלא, חיים כתב את תיאור תולדות הקרב על בתי המלאכה ואת קורות משפטם של הלוחמים על גבי נייר טואלט והבריח את כתב היד החוצה. סיפורו יצא לאור במחתרת תחת הכותרת “ולא חזרנו לבסיס”. ב-20 במרץ 1947, ילדה חנה את בתם המשותפת, שנקראה אוריאלה. חיים וחבריו הכלואים שלחו לתינוקת ברכות צרורות בכריכת עץ זית מגולפת.
שישה שבועות לאחר לידתה של אוריאלה, ב-4 במאי 1947, אירעה הפריצה לכלא עכו. במהלך הבריחה מהכלא, בהיתקלות עם כוח בריטי, נפגע חיים מירי ונפל.
חנה המשיכה להיות פעילה בלח”י, ובספטמבר 1948 נישאה למשה ערמוני – “נדב”, גם הוא איש לח”י, שהיה מאסירי קרב בתי המלאכה ונולדו להם שתי בנות, מרים (ימי) ורותי. חנה ומשה חיו יחד עד מותו בתאונת דרכים ב-27 באפריל 1973.
