שמואל נולד ביום ט”ו בטבת תרפ”ה, 11 בינואר 1925 בעדן, תימן, לשלום וחנה תעיזי. בשנת 1929, בעת מאורעות תרפ”ט, עלה לארץ עם הוריו, שהשתכנו בתל־אביב בכרם התימנים. בגיל ארבע התחיל ללמוד ב”תלמוד תורה” בתל־אביב. המקום שימש בערבים אתר אימונים להגנה הלאומית ולאצ”ל בתקופתו הראשונה, ושימש רקע מתאים להתפתחות הרעיונית של רבים מבני הכרם ולנהירתם לשירות הלוחמים בשני ארגוני המחתרת הלאומיים במלחמת החרות נגד השלטון הזר.
שמואל היה תלמיד מצטיין, אך פטירת אביו והמצב הכלכלי הדחוק בבית אילצוהו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה. הוא התמחה במקצוע המוזאיקה. האחריות הרבה לפרנסת המשפחה לא עצרו בעדו להצטרף ללח”י. כינויו היה “בן־שלום”. שמואל השתתף בפעולות קרב רבות ומונה לאחראי על תא במחלקת הפעולות. הוא נודע כמי שניתן להטיל עליו כל משימה, יהיה הסיכון בה רב ככל שיהיה, הוא יבצעה בכל מאודו. נהג לומר לחבריו: “מה שאומרים לך לעשות למען קָרֵב את הגאולה – עשה, ואין זה חשוב אם בעיניך זה פרט קטן או גדול”.
בביתו נטמן “סליק” נשק ותחמושת וחברי תָאוֹ היו באים אליו להתחמש לקראת יציאתם לפעולה. לפני יציאתם, היה נוהג להביט על כל אחד מבני משפחתו, בלי לומר דבר, כרוצה לשאת את זכרם בלבו. הוא שמר מפניהם בסוד את פרטי פעילותו במחתרת, אולם השמועות על תעוזתו בקרב היו מהלכות בכרם והגיעו גם אל המשפחה. שמואל היה ידיד אמת לחבריו בכנותו האישית ובאהבת הבריות.
בשנת 1947 נשא את אשתו, שרה הינדי. הריונה לא מנע ממנו להשתתף בהעברת אספקה ונשק ללוחמים בירושלים הנצורה ולקחת חלק בקרבות עליה. כן השתתף בלחימת לח”י בשפלה ובשרון נגד הערבים. במאי 1948 התגייס עם חטיבת לח”י לגדוד הפשיטה 89 ולחם בקרבות “מבצע דני”.
במבצעי הדרום הגדולים לא הספיק להשתתף, שכן נהרג בשעת אימון גופני בראשית מבצע יואב. ביום י”ג בתשרי, תש”ט, 16 באוקטובר 1948 הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בנחלת יצחק. השאיר אישה ובת, שמואלה, שנולדה לאחר נפילתו.