יהודית נולדה בשנת 1908 בחיפה למשפחה אשר נמנתה עם ראשוני המתיישבים בארץ־ישראל המתחדשת. משפחת אִמה, ברקוביץ, עלתה ארצה בשנת 1892 והתיישבה בחורן (בגולן), אך נאלצה לעזוב את המקום לאחר תלאות והתנכלויות מצד הערבים. סבה, יחיאל ברקוביץ, היה ממייסדי המושבה יבנאל.
אביה, שרגא כהן, אגרונום בשירות הברון רוטשילד, נרצח על־ידי הערבים בשל היותו יהודי, כאשר יהודית היתה בת שבוע ימים. אִמה, שנוֹתרה אלמנה עם שלושה יתומים, דחתה את הצעת הברון לחנך את ילדיה בצרפת, באמרה: “לא לשם כך עלינו לארץ־ישראל, כדי שהילדים שלי יתחנכו בצרפת”. היא עצמה רכשה את מקצוע המיילדות בווינה, בעוד ילדיה מתחנכים בבית סבה ביבנאל.

לאחר שובה מחו”ל, אספה את ילדיה ועברה להתגורר בחיפה, שם גידלה אותם, בעקשנות, תוך דבקות במטרה, תכונות שהיו ליהודית לאבני יסוד באישיותה החזקה. היא למדה בבית־הספר הריאלי בחיפה והיתה חברה בתנועת הצופים. בגיל 14 נשלחה על־ידי אִמה לתל־אביב כדי להגשים את חלומה להיות מורה. לאחר סיום הסמינר למורות וגננות, חזרה לחיפה והחלה לעבוד כמחנכת.

בשנת 1932 נישאה למנשה שיקמוני, מורה, אמן וצייר ועברה להתגורר עמו בתל־אביב, שם עסקה בהוראה ואחר־כך עבדה כפקידה בקופת־החולים הלאומית.
החינוך הלאומי שספגה בבית, אהבת המולדת ושנאת הכובש הזר, הובילו אותה למחתרת לח”י, עם הקמתה על־ידי יאיר, בה שירתה עד פירוקה בשנת 1948. תפקידה של יהודית היה קשור בצרכים הרפואיים של המחתרת: גיוס כוחות רפואיים, ארגון קורסים לעזרה ראשונה, השגת מקומות בטוחים לפצועים והטיפול היומיומי בהם. מסירותה לתפקיד ולבחורים הייתה ללא גבול. הטיפול שהעניקה להם והאהבה שהקרינה כלפיהם, הביאוּם להערצה בלתי מסוּיגת כלפיה. היא זכתה לתואר: “המלאך של לח”י”.

לאחר קום המדינה, הגשימה יהודית מחדש את שאיפתה להיות מורה. היא עבדה בבית־הספר “הלל” בכפר שלם, שאוכלס על־ידי עולים חדשים, כן עסקה בקשיי חינוך בבית־הספר “הכובשים”. היא בלטה במסירותה הרבה ובקשריה עם התלמידים. היתה מארחת אותם בביתה לארוחות חג, יצאה אתם לבילויים ולמופעי תרבות, אירגנה חוגים דרמטיים, ואף כתבה עבורם מחזות, תוך מתן הדגשים לאהבה ולמסירות לארץ־ישראל.

ליהודית נולדו שתי בנות: מרנינה, שהיתה גם פעילה בלח”י בירושלים ונפטרה ממחלה, וענוגה.

יהודית נפטרה ביום ח’ בכסלו תשס”ד, 3 בדצמבר 2003 והובאה למנוחות בבית העלמין בחולון.