צפורה נולדה בפתח־תקוה ביום ז’ באייר תרפ”ו, 21 באפריל 1926 לאברהם וג’ניה גפני־ויינטל. אביה הגיע ארצה בשנת 1914 עם אביו, ר’ יעקב חיים, יהודי אמיד מווארשה, שרצה לסייר בארץ־ישראל ולקנות בה אדמות. אברהם סירב לחזור עם אביו לחו”ל ונשאר בירושלים. לימים למד הנדסה בביירות וכשחזר, הצטרף לקבוצת יהודים מהולנד שהקימו את המושבה רמתיים (כיום חלק מהוד השרון).
בית ההורים היה בית חילוני לאומי. בילדותה חייתה את המאבקים הקשים שניהלה ההסתדרות נגד המתיישבים הוותיקים כדי לבסס את שלטונה באזור על כל תחומי החיים. אירועים אלה הטביעו את רישומם בתודעתה של צפורה. כנערה נשלחה ללמוד בבית־הספר החקלאי בנהלל. כשחזרה הביתה בשנת 1944, כעבור שלוש שנים, מלחמת לח”י בשלטון הבריטי נכנסה כבר לשלב מתקדם. אביה הפך אוהד מושבע של המחתרת. בביתם הסתתרו אנשי לח”י המבוקשים על־ידי השלטונות, ואביה אף הסדיר מקלט אצל כמה משכניו עבור הבורחים מבתי־הסוהר. על צפורה הוטל להביא להם מזון, ותוך כדי כך הפכה קשרית בינם לבין חברי המחתרת האחרים.
בשלב זה החליטה להצטרף לשורות המחתרת כחברה פעילה. נסעה לירושלים ללמוד בסמינר למורים, אך את מרבית זמנה הקדישה למחתרת והזניחה את לימודיה, עד שנאלצה להפסיקם כליל כדי להתמסר כולה לפעילות המחתרתית. היא עברה קורסים בנשק ובשדאות. השתתפה בפעולות שונות כגון: הניסיון לשחרר את אסירי כלא ירושלים, ההתקפה על הבניין המרכזי של הבולשת בירושלים והנחת מוקשים בכבישים.
עסקה בגיוס אוהדים, עד שנתמנתה אחראית על אוהדי המחתרת באזור השרון והשומרון.
סמוך לקום המדינה נישאה צפורה לדוד שומרון (עלי), חברה במחתרת. להם שתי בנות: אילת ושבע. עם קום המדינה השתקע הזוג בבאר־שבע, שם עבדה כמורה וכמזכירה במפעלי ים המלח. כאשר נשלח בעלה מטעם משרד הבטחון לחו”ל בשנת 1955, עבדה כמזכירת היועץ המדעי בפריס. לאחר שובם ארצה בשנת 1970, עבדה כמזכירת היועץ המדעי של שר הבטחון. בסיבוב נוסף בחו”ל, עבדה כמזכירת הקונסוליה בהאג. קורות חייה מופיעות בספר “עליהן לא כתבו”, מאת לאה גלעדי.
צפורה נפטרה ביום ג’ בניסן תשע”א, 7 באפריל 2011 והובאה למנוחות בבית העלמין באביחיל.