בקיץ 1940 חל פילוג באצ”ל. אברהם שטרן “יאיר” עם קומץ לוחמים הקים ארגון חדש הנקרא בשם: “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”. בשינוי השם “יאיר” הדגיש את מטרת הארגון לפעול בשם האומה כולה.
בהודעת האצ”ל בישראל בערב ראש השנה, תש”א, מופיע השוני בין התנועה הרוויזיוניסטית והאצ”ל לבין הארגון החדש שקם:
“האצ”ל בישראל מתנגדת לשיתוף פעולה של המוסדות הלאומיים במאמץ המלחמתי נגד הגרמנים, אלא אם כן יינתן סיוע ממשי ומידי להקמת מדינה עברית (מלכות ישראל) על ידי הקמת צבא עברי על דגלו, נשקו וקציניו ,שבידו יימסר השלטון על הארץ מיד עם כיבושו בכוחו הוא….
האצ”ל בישראל מקבל על עצמו התחייבות להיות גורם שייהפך “למחתרת מהפכנים” ,דמוי זו שהייתה בימיה של המהפכה ברוסיה הצארית-מאבק מזוין באמצעות טרור אישי ,עד לגירושו של השלטון הבריטי והקמת שלטון עברי תחתיו.”
בחלוף הימים הראשונים של הפילוג התברר, כי לאחר מותו של ז’בוטינסקי רבים מהחברים שהצטרפו ל”יאיר” הולכים ונוטשים את ארגונו. סיבות רבות היו לעזיבה: מינויו מחדש של רזיאל למפקד האצ”ל, מורת הרוח על עצם הפילוג, פיטורים מעבודה בגלל הצטרפות למחנה “”יאיר”” ועוד.
הארגון הצעיר היה צריך לתת את הדעת גם על המאסרים הרבים של חברים, אשר נאסרו לפי רשימות מוכנות שבידי הבולשת. מספרם של אנשי “יאיר” קטן בצורה מדאיגה. מצב בטיחותם של חברי הארגון נעשה חמור מיום ליום.
במקביל לביסוס הרעיוני-האידיאולוגי, החלו “יאיר” ואנשיו להניח את היסודות לבניין המחתרת החדשה. הוקמה מפקדה חדשה בראשות “יאיר”. הוחלט על הקמת תאים של שניים עד ארבעה אנשים, בעלי אופי חשאי מובהק. בשל המצב הבטיחותי היה צורך בהעמקת המחתרת והגברת הסודיות. החינוך הקבוצתי הוחלף בחינוך אינדיווידואלי, הן רעיוני והן צבאי.
עד הפילוג ראה האצ”ל את עצמו כארגון צבאי מובהק שהמשמעת בו הייתה מבוססת על פקודות. את “המחתרת המהפכנית” שהגה “יאיר” היה הכרח לבסס על נאמנות לרעיון, למטרה ולדרך. “יאיר” גרס, כי אין הלוחם יכול להילחם ולהקריב את חייו, אלא לאחר שהשתכנע בדרך הרעיונית של המחתרת ודבק בה בקנאות שאינה יודעת פשרה.
“יאיר” הבין כי עיתונות מחתרתית היא תנאי הכרחי להגברת החינוך הרעיוני, אשר משמשת שופר המעביר את רעיונותיו אל אנשיו. מיד אחרי הפילוג הוציאה המחתרת לאור ביטאון פנימי בשם “במחתרת”, שמטרתו הייתה לעצב דמות חדשה של לוחם חירות ישראל. הפצת הביטאון הופסקה אחרי רצח “יאיר”, אך הוא המשיך להתקיים בהפסקות עד פירוקה של לח”י בשנת 1948 .
בהודעת האצ”ל בישראל בערב ראש השנה, תש”א, מופיע השוני בין התנועה הרוויזיוניסטית והאצ”ל לבין הארגון החדש שקם:
“האצ”ל בישראל מתנגדת לשיתוף פעולה של המוסדות הלאומיים במאמץ המלחמתי נגד הגרמנים, אלא אם כן יינתן סיוע ממשי ומידי להקמת מדינה עברית (מלכות ישראל) על ידי הקמת צבא עברי על דגלו, נשקו וקציניו ,שבידו יימסר השלטון על הארץ מיד עם כיבושו בכוחו הוא….
האצ”ל בישראל מקבל על עצמו התחייבות להיות גורם שייהפך “למחתרת מהפכנים” ,דמוי זו שהייתה בימיה של המהפכה ברוסיה הצארית-מאבק מזוין באמצעות טרור אישי ,עד לגירושו של השלטון הבריטי והקמת שלטון עברי תחתיו.”
בחלוף הימים הראשונים של הפילוג התברר, כי לאחר מותו של ז’בוטינסקי רבים מהחברים שהצטרפו ל”יאיר” הולכים ונוטשים את ארגונו. סיבות רבות היו לעזיבה: מינויו מחדש של רזיאל למפקד האצ”ל, מורת הרוח על עצם הפילוג, פיטורים מעבודה בגלל הצטרפות למחנה “”יאיר”” ועוד.
הארגון הצעיר היה צריך לתת את הדעת גם על המאסרים הרבים של חברים, אשר נאסרו לפי רשימות מוכנות שבידי הבולשת. מספרם של אנשי “יאיר” קטן בצורה מדאיגה. מצב בטיחותם של חברי הארגון נעשה חמור מיום ליום.
במקביל לביסוס הרעיוני-האידיאולוגי, החלו “יאיר” ואנשיו להניח את היסודות לבניין המחתרת החדשה. הוקמה מפקדה חדשה בראשות “יאיר”. הוחלט על הקמת תאים של שניים עד ארבעה אנשים, בעלי אופי חשאי מובהק. בשל המצב הבטיחותי היה צורך בהעמקת המחתרת והגברת הסודיות. החינוך הקבוצתי הוחלף בחינוך אינדיווידואלי, הן רעיוני והן צבאי.
עד הפילוג ראה האצ”ל את עצמו כארגון צבאי מובהק שהמשמעת בו הייתה מבוססת על פקודות. את “המחתרת המהפכנית” שהגה “יאיר” היה הכרח לבסס על נאמנות לרעיון, למטרה ולדרך. “יאיר” גרס, כי אין הלוחם יכול להילחם ולהקריב את חייו, אלא לאחר שהשתכנע בדרך הרעיונית של המחתרת ודבק בה בקנאות שאינה יודעת פשרה.
“יאיר” הבין כי עיתונות מחתרתית היא תנאי הכרחי להגברת החינוך הרעיוני, אשר משמשת שופר המעביר את רעיונותיו אל אנשיו. מיד אחרי הפילוג הוציאה המחתרת לאור ביטאון פנימי בשם “במחתרת”, שמטרתו הייתה לעצב דמות חדשה של לוחם חירות ישראל. הפצת הביטאון הופסקה אחרי רצח “יאיר”, אך הוא המשיך להתקיים בהפסקות עד פירוקה של לח”י בשנת 1948 .
רק שנה אחרי הפילוג התפנה הארגון לתת את דעתו על הסברת החוץ. כצעד ראשון, נבנה משדר שידור נייד בעזרת מומחה לאלקטרוניקה. המשדר הוכנס למזוודה קטנה שהועברה ממקום למקום, כדי למנוע עלייה על עקבות השידורים. זמן השידור נע בין חמש לעשר דקות. השידור הראשון התקיים במוצ”ש, ביום 14 ביוני 1941.”יאיר” כתב את דברי השידור והוא גם היה הקריין.
השידור החל בשריקת המנון המחתרת “חיילים אלמונים” ובקריאה המסורתית מימי האצ”ל: “קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת….”
השידורים פסקו אחרי רצח “יאיר” וחודשו רק בדצמבר 1945. עד לרצח “יאיר” לא פיתחה המחתרת אמצעי הסברה נוספים לכרוזים ולמשדרים.
בעיה נוספת קריטית ,בפניה ניצבה המחתרת, הייתה המחסור בכסף. כבר בראשית דרכה הועמדה המחתרת בפני בעיות כספיות דחופות. הפילוג ניתק את אנשי “יאיר” ממקורות הכספיים של המפלגה הרוויזיוניסטית, ששמשה עורף של תורמים לקופת המחתרת. המחסור בכסף עמד לערער את מבנה המחתרת ולהשבית כל פעילות לגבי העתיד. תחילה פנה “יאיר” לבקש את תמיכתם של האוהדים המעטים שנותרו, אך בלית ברירה, החליט “יאיר” על קו חדש של גיוס כספים: החרמת כספים.
פעולות החרמת כספים:
- תחילת ספטמבר 1940 בבנק “יפת” בירושלים. חברי הארגון חטפו תיק מלא כסף משליח מפעל ירושלמי, אשר עמד להפקיד את כספי המפעל בבנק. הפעולה צלחה והעשירה את קופת הארגון בסכום נכבד.
- חטיפת תיק משליח מאפית ברמן בירושלים, היה מוצלח פחות. השליח התנגד והתוקפים נסוגו, אך אחד הבחורים, שלמה יעקבי, נעצר. לפני מסדר הזיהוי במשטרה הוזהר השליח למחוק מזיכרונו את דיוקנו של יעקבי. כך נמנעו העמדתו לדין ומאסר ממושך. זהות המחתרת נשארה חסויה.
- פעולה אחרת, בה השתתפו מספר מפקדים בכירים, בוצעה ביום 16 בספטמבר 1940 בבנק אפ”ק (בנק אנגלו-פלסטין) ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. את הפעולה תכנן בנימין זרעוני, חבר המפקדה, מפקד הפעולה היה יהושע זטלר, מפקד אזור ת”א. בנוסף השתתפו יעקב אליאב, אליהו גלעדי, משה מולדבסקי, אברהם אמפר, זליג ז’ק מקס גולדמן, שמואל קפלן וגבריאל מסרי-כולם פעילי מחתרת וותיקים.
ביום המיועד נכנסו לבנק שישה חברי המחתרת חמושים ורעולי פנים, ירו מספר יריות באוויר, גרפו לתרמיליהם 4,400 לירות ארצישראליות והחלו בנסיגה. התפתח מרדף אך הבחורים הצליחו להימלט עם הכסף. מאוחר יותר נאסר יהושע זטלר במצוד נגד אנשי הארגון וזוהה כמחזיק הרכב בו השתמשו “השודדים” בבנק. הוא נידון ל-15 שנות מאסר. הסכום ש”הוחרם” חילץ לתקופת-מה את הארגון מהמצוקה הכספית. - פעולת “החרמה” גדולה ,אשר לא צלחה ,תוכננה על ידי הארגון ב”בנק עותומן” הערבי בירושלים בקיץ 1941. במקרה זה הלוחמים שהתחפשו לשוטרים בריטים, הביאו את מנהל הבנק מהבית בטענה של חיפוש בגין חשד על עבירה של סחר לא חוקי במטבע זר. כאשר הוא צווה לפתוח את הקופה התברר כי המפתח השני הפותח את הקופה ,נמצא אצל גזבר הבנק.
בינתיים, שומר חנויות בסביבה ,אשר מראה השוטרים עורר את חשדו, הודיע על כך למשטרה ,שהגיעה לבנק במהרה. התפתח קרב יריות במהלכו הצליחו הבחורים להימלט, מלבד לוח לח”י אליהו עמיקם, אשר נעצר ונידון לחמש שנות מאסר. באותו לילה היו בקופת הבנק שישים אלף לא”י.
תקופה זו שלאחר הפילוג, אופיינה בעיקר בהתארגנות וב”הכשרת הלבבות”. באותה תקופה לא היו פעולות ממשיות נגד השלטון הבריטי, פרט להתקפה אחת בחיפה נגד שלוחת מחלקת העלייה הממשלתית בחיפה, שתפקידה היה לבצע את הוראות “הספר הלבן”, בעיקר למנוע כניסת יהודים לארץ-ישראל.
ההחלטה על פיצוץ הבניין התקבלה לאחר גירוש מעפילי האנייה “אטלנטיק”. בתוך הבניין הושתלו מעטפות נפץ, אשר פיצצו את המשרדים והעלו באש מסמכים רבים.
הפעולה עוררה הד חיובי ביישוב ,היות שכל פלגי העם היו מאוחדים בתביעה לפתוח את שערי הארץ למען הצלת שארית הפליטה.
הצעד הבא של המחתרת החדשה אחרי ההתגבשות הארגונית, היה הנחת יסוד רעיוני למלחמת החירות בשלטון הזר.
מקורות מידע:
נחמיה בן תור – “ארזיה”