שמואל בן נח ונחמה נולד בשנת 1914 בעיר ביאליסטוק, פולין. הוריו היו אנשים פשוטים בעלי לב חם וביתם היה פתוח לנזקקים. שמואל סיים בית־ספר תיכון מקצועי. בגיל 14 הצטרף לבית”ר והשתתף בקורס מדריכים בווארשה. היה ב”הכשרה”, פעיל בתחום ההכשרה ההגנתית. עלה ארצה בשנת 1933 עם רעייתו דבורה לבית שקולניק, אותה הכיר בבית”ר.

בארץ המשיך בפעילותו בבית”ר. לימים התגייס לאצ”ל. באותן שנים חברי בית”ר היו נרדפים על־ידי ההסתדרות והתקשו להשיג עבודה. רק לאחר שלוש שנים הצליח להתקבל לעבודה בעיריית תל־אביב, כנהג משאית, במחלקת הניקיון. בין פעולותיו באצ”ל באותה תקופה הייתה הברחת נשק מפולין בחביות של דג מלוח. במשאיות האשפה העביר נשק ממקום למקום בארץ. השתתף בהורדת מעפילים לחוף ולא פעם הלין אותם בביתו.

עם הפילוג באצ”ל, בשנת 1940, הצטרף ללח”י. ביום 16 בספטמבר 1940 השתתף בפעולת לח”י להחרמת כסף בבנק אפ”ק בתל־אביב. בו ביום נעצר בביתו והושם במעצר מינהלי במחנות מיזרע לטרון ובכלא עכו. מעצרו הוארך מדי שנה בשנה. במחנה לטרון, שמואל’קה (כפי שקראו לו חבריו) היה “המלך הבלתי מוכתר”. פרט מלאפשר יציאה מתוך המחנה, הייתה לו יד חופשית לעשות הכל והוא ניצל מצב זה לטובת המחתרת עד תום: אירגן קשרי דואר, קשר עם אנשי ההגנה והמשטרה, הברחת חבילות מזון וסיגריות ועוד. הוא לקח חלק מכריע בתכנונה וביצועה של בריחת יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממיזרע. היה מעורב בתכנון ובביצוע הבריחה מלטרון של 20 חברי לח”י דרך המנהרה. כאשר אזרחים גרמנים, שישבו במעצר בלטרון כגיס חמישי התנכלו לעציר יהודי, היכה אותם שמוליק מכות נמרצות, עד שנאלצו לאשפזם בבית־חולים.

הוא הוגלה עם 251 העצורים הראשונים לאפריקה ביום 19 באוקטובר 1944 והוחזק במחנות המעצר סמבל באריתריאה וקרתאגו בסודן. שוחרר ביום 16 בדצמבר 1946, לאחר שש שנות מעצר. עם שובו חזר לפעילות בלח”י ונשלח בשליחות המחתרת לחו”ל.

לאחר קום המדינה עבד בעבודות שונות ובמסחר.

שמואל נפטר ביום כ’ בשבט תשל”ה, 1 בפברואר 1975 והובא למנוחות בבית העלמין בקרית שאול, תל אביב.. השאיר אשה, דבורה ובת טובה.

בנו, שמאי, מגיבורי מלחמת ששת הימים, נהרג בקרבות. קיבל את עיטור העוז. עלילות גבורתו נכתבו בספרו של שבתאי טבת “חשופים בצריח”.