דבורה נולדה להוריה פַניה וחיים שקולניק בשנת 1914 בביאליסטוק שבפולין. האב עבד בבית־חרושת לחבלים והאם היתה עקרת־בית, שטיפלה בבנותיה דבורה ויהודית. המשפחה היתה מסורתית ציונית.

דבורה למדה בגימנסיה “תרבות”, שם רכשה את ידיעותיה הרבות בשפה העברית. בגיל 13 הצטרפה עם מיספר חברותיה לבית”ר. היא היתה בהכשרה בכפר פולני, שם עבדה בטבק. עם שובה הביתה הדריכה דבורה קבוצת צעירות בבית”ר וחינכה אותן לאהבת הארץ.

את שמואל קפלן, בעלה לעתיד, הכירה בפעילותה בתנועה. הם נישאו כשהיתה בת 18 והוא בן 19, בביאליסטוק, וב־1933 עלו לארץ בסרטיפיקטים כחלוצים ביתרים. הם גרו בתל־אביב. שמואל עבד כנהג בעיריה ודבורה עבדה כמלצרית.

בשנת 1936 הצליחו גם הוריה ואחותה לעלות בסרטיפיקטים והם גרו ברמת־גן. האב עבד בבית־החרושת “ירושלמי”. כאשר נולדה בִתה טובה, ב־1936, הפסיקה דבורה את עבודתה כמלצרית והקדישה את זמנה לגידולה, וכך המשיכה גם כשנולד בנה, שמאי, ב־1939.

מאז הגיעם לארץ היה שמואל פעיל באצ”ל ועם הפילוג הצטרף ללח”י. דבורה, שידעה על פעילויותיו המסוכנות, תמכה בו וחיזקה אותו, תמיד היתה לו לעזר ולעידוד. שמואל נעצר אחר הפעולה בבנק אפ”ק בתל־אביב וישב שבע שנים במחנות מעצר ובבתי־כלא.

דבורה עברה עם שני ילדיה הקטנים להוריה ברמת־גן, והם היו לה לעזר רב במשך שנות מעצרו של שמואל באפריקה. עם שובו מהשבי, שיקם את עצמו ואת המשפחה ולימים עברו להתגורר בשיכון הוותיקים ברמת־גן.

אסונם הגדול של דבורה ושמואל היה, כאשר בנם, רס”ן שמאי, נפל, חשוף בצריח, בביר־גפגפה שבסיני במלחמת ששת הימים (זכה לצל”ש). הוא הותיר אחריו ילד בן ארבע, אִיתי, ובת, שמית, שנולדה שבוע אחר נופלו.

שמואל נפטר בשנת 1974 מהתקף לב.

דבורה היתה חלק בלתי נפרד מפעילותו של בעלה ונשאה בכל העול ובקשיים הרבים, במיוחד במשך שבע שנות שִביוֹ בבתי כלא בארץ ובאפריקה.
לדבורה בת, טובה.

דבורה נפטרה ביום כ”ו בכסלו תשס”ח, 6 בדצמבר 2007 והובאה למנוחות בבית העלמין בקרית שאול, תל אביב.