יעקב נולד בפְּלוֹבְדִיב שבבולגריה ביום א’ באלול תרפ”ז, 4 בספטמבר 1927 להוריו אסתר ושלמה. למשפחה היו שלושה בנים. האב היה סוחר רהיטים. הוריו ושני אחיו עלו לארץ בשנת 1948 וגרו בפתח־תקוה. אביו עבד לפרנסת המשפחה בעבודות מזדמנות והאם עבדה בבית־העולים בראש־העין. המשפחה הייתה ציונית־לאומית. יעקב למד בבית־ספר ממשלתי בן 12 כיתות. מגיל שֵש היה פעיל בבית”ר.

עלה לארץ־ישראל בדצמבר 1944 במסגרת “עליית הנוער”, באופן לגלי, דרך תורכיה, סוריה ולבנון. בהגיעו לארץ, הועבר עם כל הקבוצה לעתלית, בה שהה כשלושה שבועות. אחר־כך עבר עם קבוצת הנוער לקבוצת־שילר, שם למד עברית ארבע שעות ביום ועבד כעגלון.

לאחר פגישה עם גאולה כהן ברחובות, באמצע 1945, התגייס ללח”י יחד עם חבריו הבית”רים מפלובדיב. אחרי שִשה חודשי שהייה בקבוצת־שילר, עזב לתל־אביב והחל בפעילות בלח”י. הדביק כרוזים, הפיץ חומרי תעמולה, השתתף במעקבים ובתצפיות, עבר קורסים בנשק קל ועשה כל שנדרש ממנו.

שנת 1946 החל לעבוד במחנה הצבאי הבריטי בתל־ליטוינסקי כאינסטלטור, כמנהל־עבודה. הוא דיווח ללח”י על פעילות הבריטים במחנה, שירטט מפות ועקב אחר כל מידע. ב־1947 ביצע בגפו פעולה נועזת: הטמין חומר נפץ בבית־הקולנוע במקום מושבם של הקצינים הבריטים הבכירים וגרם לנפגעים. הדי הפיצוץ נשמעו במקום מגוריו בגת־רימון.
את אורה לבית מצא, אשתו לעתיד, שהייתה עמו בקבוצה של “עליית הנוער”, הכיר מקרוב בעתלית ויחסיהם התהדקו בקבוצת שילר, הם נישאו באוגוסט 1946. היא ידעה על פעילותו בלח”י, אף נסעה מספר פעמים לבקר אצל חבריהם, אסירי עכו, מפעולת בתי־המלאכה. כן הסתירו בביתם בגת־רימון את אבי בן־הר, מבורחי כלא עכו, בכך סיכנו עצמם, שכן תמונתו פורסמה בציבור בין יתר הבורחים, שהובטח פרס על ראשם.

עם הכרזת המדינה התגייס יעקב לצה”ל, לחיל ההנדסה, המשיך לשרת בצבא קבע בתל־השומר, כמנהל עבודה אינסטלטור.

מ־1952 היה לעצמאי, בעל חנות לחומרי בניין בפתח־תקוה, אליה עברו לגור ב־1950. יעקב היה דמות מכובדת ואהודה בפתח־תקוה. הוא דאג לבית האבות המקומי, עזר לנצרכים, לזקנים ולעולים־חדשים, אימץ משפחות חסרות כל ותמך בהן כלכלית ונפשית. היה בעל לב רחב ויד פתוחה. כאשר פרש לגמלאות, התנדב לפעילות בבית־יאיר.

יעקב נפטר בפתאומיות, אחרי מחלה קצרה, ביום ט”ז באלול תשנ”ב, 14 בספטמבר 1992 והובא למנוחות בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. הותיר אחריו אשה – אורה, ושתי בנות.