שמואל בן חנה וציון נולד בי”ד בניסן תרפ”ח בירושלים, בשכונת הגורג’ים. בחודש אב תרפ”ט פרצו הערבים לשכונה, רצחו את האם ולשמואל עקרו עין . הוא נמצא בין גופות הנרצחים ונלקח בידי אביו, שגם הוא נידקר, לטיפול ב”הדסה”. לאחר שהחלים, גדל אצל סבתו, יתום מאם.
שמואל למד ב”חדר”, ולאחר-מכן בבית-ספר לבנים.
יצא לקיבוץ עין-גב. שם עבד בחקלאות ובבניין, כשחלק מהזמן הוקדש ללימודים וגם לאימונים.
וכך גוייס לנוער ההגנה. משם עבר לנהלל. ב “שבת השחורה” נשלח לקיבוץ יגור, שמרבית חבריו נאסרו, והוא נתמנה לאחראי על הכרם.
חברים מספרים
נולדתי בשנת 1927 בירושלים. ב- 1929 עברתי את ה”מאורעות”. את אימי רצחו, ולי עקרו את העין. עזבנו את שכונת הגרוזינים בשער שכם ועברנו לגור לתוך ירושלים בשכונת זכרון-משה. שם עברתי את ימי ילדותי ותוך כדי כך סופר לי על המאורעות וכל מה שנעשה בשנת 1929. דברים אלו נחרתו עמוק בתוכי. ולכן, כל הזמן שאפתי וחשבתי כיצד אוכל לעזור לעמי.
כשגמרתי את בית-הספר היסודי לא ידעתי לאן לפנות. אבא רצה שאלמד מקצוע, ואני יצאתי לגדנ”ע כמו שהיה מקובל אז, ושם גוייסנו לפלמ”ח. גרתי בקיבוץ עין-גב, אחר-כך עברנו לנהלל. ב”שבת השחורה” עשינו אימונים ,אבל האימונים היו מאוד שטחיים, בקושי רימון קפ”פ ודברים מעין אלה. זה לא עזר לנו הרבה. רציתי להגיע לאימונים יותר יסודיים. האוירה בפלמ”ח באותה תקופה הייתה אווירת תוהו ובוהו. הם פשוט ניגשו לכל החברים שלנו וממש שלחו את כולם הביתה. אמרו לכל אחד “אתה תצא לעזרת הורים”, “אתה תצא הביתה”, הם איבדו את הצפון באותה תקופה. העזרה הכספית שאני מתכוון לא בכך שהם רצו לתמוך בי בכסף אלא בכך שהם שלחו את האנשים לעבוד בעיר כדי לעזור להורים. זה היה נקרא עזרת הורים. זאת אומרת, אם המצב של ההורים בבית קשה, הבן הולך לעזור להורים, כי הקיבוץ לא נתן כסף וגם הפלמ”ח לא נתן. הם לא הסבירו שום דבר. הרגשנו שאין ממש באירגון ודרשנו מהם פעולות. הם התחמקו מאיתנו ודחו אותנו מדי פעם בפעם. מאוד חרה לנו ולכן גם הגיוסים לאצ”ל וללח”י הצליחו מאוד. אחרי השבת השחורה עברתי לאיזור קיבוץ יגור כי כל אנשי הקיבוץ נלקחו אז לרפיח.
לאחר מספר ימים בקיבוץ כשחזרתי מהעבודה בכרם עליו הייתי אחראי, עברתי לאוהל שלי לקחת את כלי הרחצה כדי להתקלח באוהל פגשתי אדם עם חליפה, תופעה מוזרה בקיבוץ. הוא ישב במיטה שלי. מיד כשנכנסתי שאל אותי אם קוראים לי שמואל צפניה. עניתי שכן, והוא אמר “טוב תיגש להתקלח אני רוצה לדבר איתך”. הלכתי להתקלח. אחר כך יצאנו מהאוהל “בוא נצא מחוץ למשק, לא כדאי במשק” אמר. זה כבר עורר בי חשד. תיארתי לעצמי שזה קשור לפורשים. יצאנו מחוץ למשק, והוא התחיל להטיף לי ציונות ממש מהתחלת הציונות והלאה. אחר כך אמר שהוא מתכוון לעזוב אותי לנפשי לזמן מה ושיבוא עוד פעם. אחרי מספר ימים חזר שוב פעם. עוד פעם הטיף לי ציונות. אידיאולוגיה, שטחים, עשייה למען המולדת, וכן הלאה וכן הלאה, אמר דברים ברורים וידועים. זה נמשך מספר פעמים עד שפעם אחת אמר: החלטנו לצרף אותך אלינו. ניסיתי להתחמק ממנו. אמרתי לו שהורי זקוקים לעזרתי וכן הלאה. הוא אמר לי “ידוע לי שמצב הוריך בסדר” ובאמת היה כך. רק היה זה נסיון התחמקות מצידי, כדי לראות מה תהיה התגובה בסוף. הוא אמר לי “תצטרף, אם באמת מצב הוריך יהיה קשה, נשתדל במידת האפשר לעזור לך”. עברתי, איך אומרים, רק עם גופיה ותחתונים. לא נתנו לי לקחת שום דבר מהקיבוץ ויצאתי עם הבגדים שעלי לחיפה. שם כבר פגשתי את ידידי יגאל מוסקוביץ והבנתי שהוא מסר את שמי וכן הלאה.