תמר פוקס נולדה כהלה הוכרמן בדומברובה גורניצ’ה, פולין בשנת 1926.

הלה קיבלה חינוך ציוני חזק. משפחתה היו מחובבי ציון שסייעו לארגון ועידת קטוביץ בשנת 1884 שהוקמה לצורך יצירת תוכנית למדינה יהודית – 13 שנים לפני הוועידה הציונית של הרצל.

בשנת 1935 עלה אביה לארץ ישראל במסגרת תנועת המזרחי. אמה הייתה מייסדת הגל השני של הציונות בפולין שנועד להתמודד עם האלימות האנטישמית הגואה בשנים שבין המלחמות.

הלה הצעירה הייתה חברה בארגון הנוער הציוני, מתכוננת לעלות לארץ ישראל.  כשהנאצים פלשו לפולין, שמה של הלה נכנס לרשימת העובדים בכפייה. היא התנגדה, יחד עם חבריה מארגון הנוער הציוני בגטו והסתתרה כדי להימנע ממעצר. אך, היא נתפסה והועברה למחנה עבודת כפייה של נשים יהודיות, גאברסדורף שבחבל הסודטים, והיא רק בת 14. היא לא ראתה שוב את אמה.

תמר הייתה כלואה משנת 1941 ועד שנת 1945. לאחר ששוחררה עלתה לארץ ישראל במסגרת עלייה ב’ והגיעה לחיפה בחודש ינואר 1946, באונייה “אנצו סרני”. היא מצאה את אביה בתל אביב.

תמר הצטרפה למחתרת לח”י וקיבלה את הכינוי “תמר”. היא שמרה אותו עד סוף חייה. עברה קורס אימונים בנשק חם ברעננה ושימשה רכזת קורסים ומקשרת בין הקורסים השונים. תמר הייתה זו שהודיעה לדוד שומרון על רצח ילדי רעננה.

תמר שימשה כאחות וחובשת והייתה פעילה במחלקה הרפואית ובטיפול בפצועי המחתרת. בעת שהותה של גאולה כהן בבית החולים לפני בריחתה, שימשה תמר כמקשרת והעבירה מסרים לגאולה כהן וממנה החוצה.

לאחר קום המדינה התגייסה תמר (כהלנה הוכרמן) לצה”ל והצטרפה לחטיבה 8 ושירתה כאחות.

בשנת 1955, אביה נפטר והיא היגרה לארצות הברית כדי ללמוד בקולג’ ובבית הספר לרפואה של אלברט איינשטיין. בניו יורק הכירה את בעלה מרטין, ילדה שלושה ילדים (ארתור, מריסה וצ’רלס). עבור תמר, ישראל נותרה תמיד קרובה ללבה. היא  ייסדה את ארגון ידידי צה”ל האמריקאי וכיהנה כחברה בארגון ויצ”ו. היא נפטרה ממחלה קשה בשנת 1993.